כ"ה בשבט התש"ע / 09/02/2010
עשה מנוי להצופה
    >     מתקדם
דף הבית
חיותה דויטש
ראשי > מדורים > סופרים וספרים
יומן קריאה
25/05/2008
ובחרת בחיים (א)
אחי הקטן והמצוייר, טלי וישנה, הוצאת ידיעות ספרים תשס''ח
אפתח בהקדמה, שהיא גם גילוי נאות: בבוקרו של יום ראשון אחד היה עלי להתייצב בביתה של ד"ר טלי וישנה לפגישת הכרות. העילה לפגישה: מינויה לעורכת הספר שאני כותבת מזה זמן רב. זמן קצר לפני פגישתנו ראה אור ספר הביכורים שלה – אחי הקטן והמצוייר – ועל כן, כהכנה לפגישה, כמעין "שיעורי בית", החלטתי שעלי לקוראו, קראתי אותו בערב אחד, בנשימה אחת, ובסיום הקריאה לא היה לי ספק: מי שכתבה את הספר הזה רגישה מאד למילים, לחיים, ולאנשים. מי שכתבה אותו מכירה היטב וגם יודעת לגעת בסיפור האמיתי שיש בכולנו: סיפור המאבק האינסופי, הנצחי, בין כוחות החיים לכוחות המוות.
הספר נכתב בגוף ראשון על ידי נערה-אשה בשתי תקופות בחייה: בת שש עשרה, בבית משפחתה המתפרקת, ובת שלושים ושתיים, כרווקה החיה לבדה ועובדת כרופאה פסיכיאטרית במחלקה לחולי נפש.
בית ההורים הוא בית שקשה לחיות בו: לגיבורה אחות קטנה, היפראקטיבית, המרוכזת בעצמה, עריצה של ממש ותובענית מאין כמוה. אח שקט מדי, נוכח נעדר, הרובץ כל היום על השטיח מול הטלוויזיה, אב שעומד לעזוב את הבית ואם לא מבינה, המעריצה את הבת הקטנה, ומתעלמת מהבכירה. גיבורת הספר כמהה לאהבה, להתייחסות, להכרה בערכה ובכשרונה. היא אחראית מכדי למרוד באמה האטומה והביקורתית ובנורמות המעוותות שנוצרו בבית. אוהבת מדי את האח הקטן ואת אביה, לכן היא בונה לה בועת חיים, בועת כתיבה שממנה היא מתבוננת על העולם ועל חייה שלה. "אמא שלי היתה רוצה שאפרד מכל חברותי הנוכחיות ושאהיה חברותית יותר. היא היתה רוצה שאני אספר לה הכל ושהיא לעולם לא תיאלץ להקשיב לי" (עמ' 39) הסודות של הבית, הסודות של הכותבת, רוחשים מתחת לפני השטח, מבצבצים, אבל עד סוף הספר לא מתגלים לגמרי. מעל הסודות האלה, מאחוריהם, מונחת אפשרות האבדן, גלויה לעין כל, נוכחת בשיח היום יומי של כולם: "היא יכולה להחליט שלא להקשיב" כותבת המספרת על אחותה הקטנה, "היא יכולה להחליט שלא איכפת לה. היא יכולה להתפרע, לצעוק ולהשליך חפצים, כך שכל המאמצים יופנו להרגעתה. וחוץ מזה, היא תמיד יכולה להתאבד".

"אני אתאבד". בוחרת אחותי הקטנה באפשרות ההגיונית מכולן.
"אני אתאבד". אני מביעה את מורת רוחי מאיומיה.
ואחי הקטן מטפס על המעקה.

כמו פזמון לשיר ארוך ומפותל, חוזר הצרוף הזה בשינויים שוב ושוב. האחיות מדברות ומאיימות, האח השותק מנסה כל הזמן לבצע. לאחיות נשק המילים, לאח נשק השתיקה. הנפילה הזו, שיפול האח, תעמוד ברקע כל הזמן. המוות נוכח בבית כאופציה של בריחה ומילוט. למעשה המוות הוא רק הקצנה של מה שגווע מזמן – נורמליות, חיים בריאים, הקשבה ואהבה. בבגרותה, הופכת הגיבורה לרופאת נפש, ובסיפור שלה משתלבים להם סיפורי מטופליה שגם בהם חולי, כמיהה לאהבה ואבדן הנוכח תמידית. הספר, במידה מסויימת, הוא ספר גרוטסקי. סיפוריהם של המטופלים החולים מותחים עד לקצה את קשת ההתנהגות האנושית, אבל גם בבית לא היה טוב יותר. לחולים תחליפיהם שלהם לחיים נורמלים, אבל גם לרופאה שלהם, כך מסתבר, מהווה הכתיבה והקשר הוירטאלי ולא ממשי עם דמות באינטרנט – תחליף למה שאין לה בחייה שלה. ד"ר וישנה היא סופרת וגם רופאה פסיכיאטרית, (שומרת מצוות, נשואה ואם לארבעה הגרה בגבעת שמואל). בספר עולות שאלות שנתקל בהם מי שפוגש את נשמת האדם המיוסרת בדרכים שונות ומשונות, ובעוולות שגורמת הנפש החולה לעצמה ולזולתה. האם אדם אחראי למעשיו? האם אלו ה"נוירוטרנסמיטורים" הגורמים לחולייו, או בחירתו שלו? (עמ' 147). תשובת הספר אינה חד משמעית אבל תשובתה של הכותבת מסמנת כיוון: היא בוחרת, ובחירתה היא בחירה בחיים.

ובחרת בחיים (ב)
המאבד עצמו לדעת – הבטים הלכתייים, היסטורים והגותיים, יחזקאל שרגא ליכטנשטיין, ספריית הילל בן חיים למדעי היהדות – הוצאת הקיבוץ המאוחד תשס"ח

בתולת בת עמי הראויה לאפריון וכלה
הציתה את האור וקפצה בו ונפלה
שישו נא אברהם וחנניה וחבריו בגילה
כי בניכם ככם לאלפים ולרבבות בהקהלה
מציל ולא מציל בלי עקד ממהרים נפשותם לחבלה
שלא יטנפום שם הגדול מלחללה
(מתוך קינת "מה קול הצאן הזה" לר' משה ב"ר אלעזר, בשנת נ"ח, עמ' 183)

ההתאבדות היא תופעה אוניברסלית המצויה בכל הזמנים ובכל החברות. בעולם כולו, קובעים נתוני ארגון הבריאות העולמי, מתאבדים כאלף אנשים מדי יום, ובישראל המספר הוא כ370 לשנה. על נתונים אלה ועל עובדות קשות נוספות מלמדת אותי ההקדמה לספרו של הרב ד"ר יחזקאל ליכטנשטיין העוסק ביחס ההלכה היהודית להתאבדות מזווית הלכתית והסטורית. סוגים ומינים שונים של נטילת הנפש על ידי האדם עצמו ושיקולים שונים ונסיבות שונות משמשים להם מניע. רוב רובן של מעשי ההתאבדות בהסטוריה היהודית קשורים בדרך זו או אחרת לצרות ולתלאות שעברו במשך השנים. בספרו מתאר הכותב את תופעות ההתאבדות לתקופותיהן השונות לאורך ההסטוריה ולסיבותיהן השונות, ומביא גם את יחסם של ראשונים ואחרונים אל תופעות אלה. האיסור לאדם ליטול את נפשו מופיע כדרשת הכתוב במדרש רבה נח: "ואך את דמכם לנפשותיכם – להביא את החונק עצמו". ובפסיקתא רבתי (שמות כד)לא תרצח – לא תתרצח, לא תעשה הדם צורח עליך". (עמ' 59)
"העיון בסוגיית ההתאבדות סקרן אותי כבר בתקופת לימודי לתואר בוגר במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר אילן" כותב המחבר בהקדמה. "בהרצאה על קווי יסוד של תקופת ימי הביניים נחשפתי לראשונה למעשי קידוש השם הפעיל שנעשו באשכנז בעת גזירות תתנ"ו. תיעור המעשים בכרוניקות על גזרות אלה עורר ויכוח לוהט בין התלמידים: כיצד יש להתייחס אל יהודי חבל הריינוס, ששחטו את ילדיהם ומכריהם והרגו את עצמם כדי להמנע מהטבלתם לנצרות? האם הם חטאו או שמא יש בכך קידוש השם"? (עמ' 15)
בתארו את התופעות ההיסטוריות נעזר הכותב בכתביהם של היסטוריונים וחוקרים בני זמננו, ובספרות הפוסקים הקדומה. הספר נע על ציר כרונולוגי ונושאי כאחד: הוא פותח בסקירת מעשי ההתאבדות בתקופת המקרא – כגון שמשון אבימלך, ואחיתופל. ממשיך בסקירת מעשי התאבדות מתקופת הבית השני (גמלא ומצדה), הן בחברה היהודית והן בעולם היווני רומי. לאחר מכן סוקר המחבר את היחס להתאבדות בספרות חז"ל, בפוסקים (למסכת שמחות), בימי הביניים, באשכנז ובארצות האיסלאם, בספרד ובפורטוגל. חלקו האחרון של הספר עוסק בשו"תים העוסקים בהתאבדות מסיבות שונות: לשם כפרה וחזרה בתשובה, מחמת צער, ייסורים ועוני, מחמת שכרות או לצורך מניעת פגיעה אפשרית באחרים. דוגמא למקרה האחרון נלקחה, למרבה הצער, ממש מימינו אנו – במעשה הגבורה הנדיר והמפעים של רועי קליין הי"ד, במלחמת לבנון האחרונה. (עמ' 453)
מדרך הטבע, הספר קשה, ודוגמאותיו קשות. בפרק העוסק בהתאבדות מחמת צער ייסורים ועוני מביא הכותב מחלוקת בין המקילים בדין מי שנטל נפשו בכפו מסיבות אלה, ובין המחמירים בדינו. סוגיית דינו של המאבד עצמו לדעת סוגיה רגישה היא. מחד עומדת קדושת החיים וחומרת המעשה ומאידך – מצבי מצוקה וצער, ומשפחה מיוסרת, שדיני הקבורה מחוץ לגדר מוסיפים שמן למדורת צערה הבוערת בלאו הכי.
דוגמא למחלוקת בין שתי גישות אלה ישנה בדבריהם של בעל "בשמים ראש" (המיוחס לרא"ש) ור' שלמה קלוגר שחי מאות שנים אחריו, בגליציה. "חלילה לדון באיש הזה לרעה" כותב בעל בשמים ראש. "כל שעשה מריבוי צרותיו ודאגות ויסורין או עוני גמור אין כאן מיחוש [...] ועניין מאבד עצמו לדעת הוא שבועט בטובה ושונא את העולם כמקצת הפילוסופים שעושים כן להמרות פני עליון המשתבח בעולמו ורואה אותו כי טוב [...] אבל בצרת נפשו כי לא יוכל לשאת, ואף כי זה שעשה לשמור עצמו מן החטא, שכל הצרות והעוני מעבירים אדם על דעת עצמו ועל דעת קונו – אין בזה שום איסור". ר' יצחק קלוגר חולק על הדברים, ואף תמה על ייחוסם לרא"ש: "[...] ולא יאמר בישראל כן, ולא אאמין שיצאו דברים אלו מפי הרא"ש כלל, דהנה מלשון כל הפוסקים ודאי משמע להיפוך, שבכל עניין הוי מאבד עצמו לדעת [...] כל שלא ימשך מזה הצלת נפשות או קידוש השם מבורר, רק ברצונו תלוי הדבר, ודאי הוי בכלל מאבד עצמו לדעת ואין לו חלק לעולם הבא, ואין מתעסקין עמו בכל דבר". (עמ' 441)
הפרק מסתיים בפסיקתו של רב קהירי – הרב רפאל אהרון בן שמעון ששמש ברבנות בתחילת המאה העשרים. הדוגמא מתארת חולה סופנית שהשליכה עצמה מן החלון: "עובדה היה במצרים באה חולנית חולה ארוך באופן שנתקלקלו כל האיברים הפנימיים. [...] ולבסוף אמרו הרופאים נואש לרפואתה ולחייה. ופעם אחת מעצמת מכאוביה רח"ל אשר תקפו עליה, וביודעה כי אין לה ארוכה ומרפא, השליכה עצמה מהחלון ואחרי זמן מועט מתה. והוריתי שאין לה דין מאבד עצמו לדעת כלל [...] בסוף דבריו מביא הפוסק את הטיעון להקל, שלפיו נטרפה דעתה מעצמת מכאוביה, "וגם ידעתיה שהיתה מן הנשים הכשרות... על כן ציוויתי לעשות לה כבודה הראוי ולקברה בין בני משפחתה ולהתאבל עליה כדת".
הספר שלפנינו הוא הרחבה משמעותית של עבודת המחקר שעשה הכותב במסגרת לימודיו לקראת התואר "מוסמך" באוניברסיטה. "מהדיונים ההלכתיים עולה שמגמתם של הפוסקים היא להקל בדינו של המתאבד ולא לדונו בגדר מאבד עצמו לדעת" מסכם הכותב, ובכל זאת "יש לחלק באופן ברור בין האיסור לכתחילה לבין ההקלה ההלכתית בדיעבד, לאחר מעשה. אין ספק שכל הפוסקים, ללא יוצא מן הכלל, לא היו מתירים במציאות של ימינו לאדם לקפח את חייו, ובוודאי שלדעתם מבחינה חינוכית וערכית ההתאבדות היא מעשה נפסד".
למרות מה שנכתב בכותרת המשנה של הספר ("היבטים הלכתיים, היסטוריים והגותיים"), הצד ההגותי הוא הצד הפחות מטופל בו, וחבל. הספר מכנס ודן באירועים ובפסקים, ובכך עיקרו. מבין השיטין של המאורעות המקורות ודברי הפוסקים נפתחים פתחים רבים של מחשבה והגות, אבל הספר לא מבליטם ולא מרבה לעסוק בהם, ובכך פותח פתח, אולי, לספרים נוספים שראויים להכתב, דווקא בנושא זה.



כ"ה בשבט התש"ע
09/02/2010
זמני כניסת ויציאת השבת:
כניסה: 16:46
יציאה: 18:01
ר"ת: 18:37
ירושלים | ת"א | חיפה | ב"ש
עמדות
האקסיומה שנשברה
פרשנות / אמנון לורד
שקיעתו של הבנגוריוניזם
אורי מילשטיין
המנצח הגדול - פרץ
אשר כהן
פגיעה חמורה בצה''ל
פרשנות / חיים אסא
עדיף ברווז צולע
נדב העצני
מזג אוויר     מידע יהודי     ONLINE שו"ת     אינדקס אתרים צור קשר |אודות|פרסום