אתר הצופה

כ' באב התש"ע / 31/07/2010

מה הוא מחפש בקצווי העולם, אם לא את עצמו?
14/12/2008

סיפורו של זלר – ככל סיפור של מי שמכונה "גיבור תרבות" - הוא, במידה מסוימת, הסיפור שהיה יכול להיות סיפור כולנו אילולי היינו עצלים, מפוחדים, ממהרים מדי להשתלב בעולם הממוסד

פרטי ספר: מסע בשביל הלב- פגישות עם אנשים מופלאים. דוד זלר, הוצאה עצמית 2008

כמי שחיים בתקופת ה"ניו אייג'" אנו מוצפים בספרים המחקים רוחניות, רובם מערבים מכל הבא ליד - קורטוב יהדות, קמצוץ בודהיזם, כמה סיפורי חסידים מהולים בניחוח זן, הכל תוך העמדת פנים של חיפוש אחר האמת, אחר העצמי, אחר הנשמה, והכל מתקתק ומלא מוסר השכל, עד שהאדם פשוט חייב לפתח שריון הגנה ציני כלפי כל העסק. לך תמצא יהלום בתוך שק זכוכיות.
האוטוביוגרפיה של דוד זלר נראית כעוד פריט ברשימה הלא מחמיאה הזו. כבר כותרת המשנה שלו, "פגישות עם אנשים מופלאים", נשמע כווריאציה על שם ספרו הידוע של גורדייב. למה אפשר לצפות מספר עם שם כזה? ובכל זאת, עם הקריאה עלתה בי ההרגשה שהפעם זה אחרת. הפעם זה הדבר האמיתי. הרי יש גם אנשים שחיים מתוך חיפוש רוחני אמיתי. כשנפגשים עם אדם כזה מגלים פתאום שכל הקלישאות מבוססות על מציאות, ושהאמת שבהן קדמה לניצולן הציני. זה נשמע אחרת כשאדם מספר את סיפורו בלי התלהמות, בלי מילים מנופחות, גם בלי הצטנעויות יתר. פשוט מספר מה היה, והקורא יודע שהדברים באמת היו.
דוד זלר נחשף למיסטיקה מילדותו, כבן לפסיכולוג יונגיאני, שאביו עסק בצורות מגוונות של העולם הפרא-מדעי, אסטרולוגיה, כירולוגיה, מיתולוגיה לגווניה. בגיל 15 ישבו האב ובנו לבדקו את עתידו של דוד הצעיר באי צ'ינג (החכמה הסינית של הגדת העתידות). המסר שהופיע היה "אש על ההר: הנווד" (עמ' 15). אביו מיהר לפרש את המילים כמתכוונות לנדודים על פסגות העולם האקדמי, ( כנראה במסגרת דאגה אבהית קונבנציונאלית לגמרי לקריירה שעתיד הבן לעשות)...דוד לקח את הדברים למקום אחר, ובהמשך דרכו נדד על פסגות אחרות לגמרי. הוא אמנם נרשם ללמודי רפואה, לשמחת לבו של אביו, אבל בהמשך הדרך היה לתלמידו של הרב קרליבך, ודרכו (גם בהשפעת הפסיכולוגיה היונגיאנית שהמשיך להתעניין בה), החל להתעמק בשפע ספרי הרוחניות שהיו נפוצים בשנות ה60. עד כאן אין בדברים שום חידוש, והביוגרפיה של זלר מזכירה ביוגרפיות אחרות של בני תקופתו. אפילו חוסר הביקורתיות אופייני לתקופה. אין אצל זלר שמץ ציניות. הוא מביט בעולמות הרוחניים השונים בעיניים של ילד מתלהב, ואינו משתדל להבחין בין העומק של ההגות היהודית שלמד מהרב קרליבך, או זו שנפגש עמה דרך החשיבה ההודית והסינית, לבין התופעה הקיקיונית משהו של קרלוס קסטנדה. מבחינתו הכל אחד: "מצאתי את עצמי יושב שם, בבית האהבה והתפילה, ומאזין לר' שלמה אומר ממש את מה שקראתי זה עתה אצל קרלוס קסטנדה...ההבדל הגדול היה שר' שלמה למד זאת מן התורה, ואילו קסטנדה למד זאת מהאינדיאני בן העם הטולטקי בשם דון חואן" (עמ' 47). נראה שההבדל הזה נראה לו גדול רק במבט לאחור, שכן זלר ממשיך את חיפושיו במקומות שונים ומגוונים, הוא מתנסה בסמי הזיה (עמ' 64), מתפעל ממפגשו עם האינדיאנים בני ההופי (עמ' 81), מתנדב בקיבוץ (עמ' 73).
במסגרת חיפושיו זלר נוסע להודו לתקופה ארוכה, ובמשך שנה שלמה חי חיי נזיר הינדי, המכונה "סדהי" (עמ' 101). נזירים כאלה חיים ללא רכוש, מקבצים נדבות למחייתם ומעבירים את זמנם במדיטציות מתמשכות ובלימוד הגות הינדית עתיקה. במשך תקופה זו נפגש עם כמה מדמויות המופת של ההינדואיזם העכשווי. חלק מהפגישות הללו יכולות לרגש גם מי שקרא לא מעט סיפורים מהסוג הזה (יש כבר כמעט ז'אנר עצמאי של סיפורים על יהודים שמצאו את עצמם דווקא במחוזות המיסטיקה המזרחית למיניה). פעם, למשל, עמד להיפגש עם נזירה נערצת במיוחד, שהייתה מכונה "האם", הן בזכות מעמדה והן בזכות גילה המופלג. זלר מספר: "קודם שפגשתי את האם, התחלתי לומר מנטרה שנלמדה באשרם, לפתע חשתי זרם כמעט חשמלי. הבזק של אור לבן הופיע, וראיתי ושמעתי את המנטרה היהודית הבסיסית של ההכרה באחדות ה'- 'שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד'. החיזיון לווה בתובנות וגילויים רבים של עומק ומשמעות- לא שכלית, אלא חווייתית, לא בראש, כי אם בלב" (134). לאחר המפגש שאלה אותו נזירה אחרת על חווייתו, וענה: "זה נגע בי עמוק מאד, אבל הייתה לי חוויה אפילו יותר עמוקה ממש לפני שעליתי למעלה לראות אותה- חווייה יהודית פנימית מאד" "טוב", השיבה האחות..."אתה יודע, האם הייתה יהודיה" (שם).
מפגש אחר, עוד יותר מפתיע, הוא עם כהן שינטו (הדת היפנית המקורית) שהסביר לו כי כל הדתות (כולל שלו) נפלאות וכולן הגיעו להישגים מופלאים בעולם הרוח, אבל רק אחת מהן- היהודית- לקחה על עצמה את המשימה לאחד את עולם הרוח עם המציאות החומרית.: "אם לא תחברו יחדיו את הגשמי והרוחני, העולם כולו ייחרב! לי לא אכפת, אני מוכן ללכת! התפקיד שלי הוא רק להזכיר ליהודים מהי משימתם" (עמ' 168). זלר ההמום מנסה לשאול אותו על דתות אחרות שהכיר, ונענה באותה תשובה לגבי כולן: אנשים בודהיסטים אנשים נפלאים. דת בודהיסטית דת נפלא. אבל לא אחריות על כל העולם. ליהודים יש אחריות לכל העולם" (169). לפחות לזלר, מסתבר, הוא הצליח להסביר את משימתו. עד סוף הספר זלר מספר על ניסיונותיו לאחד מזרח ומערב, להקדיש את עצמו לתורה (כולל לימודי רבנות) ולחפש דרך לשלב בה את התכנים העמוקים שנחשף להם בתקופתו כ"סדהי".
מה מבחין בין זלר לבין אינספור סיפורים דומים של בני דורו? אולי הרצינות שבחיפוש. רבים נסעו - ונוסעים - לחפש את עצמם במקומות שונים, בהודו ובמחוזות אחרים. רובם חוזרים, בסופו של דבר, לעולמם הבורגני הנוח. גם המוני ה"היפים" של שנות השישים המיתולוגיות חזרו, בסופו של דבר, לבתיהם, לעסקיהם המשפחתיים או למקצועותיהם המכובדים (מלבד, כמובן, אלה שממילא לא היה להם לאן לחזור- למשל אלה שבאו משכבות סוציו-אקונומיות עניות, או שנדחו ממשפחותיהם. עד היום אפשר למצוא שרידים של התקופה, מנגנים למחייתם בבארים נידחים בארה"ב). לא זלר, הוא ממשיך לחפש. המיתוסים הישנים על הפילוסוף ההולך ומחפש את האמת בכל פינה נידחת מקבלים פתאום ממשות. זלר מקשיב לכל, מאמין לכל מה שהוא שומע, ואיכשהו מצליח להפיק משהו עמוק מכל פגישותיו. תמיד מפליא לראות את העומק שהוא מצליח להפיק מכל מפגש (למרות שלפעמים נראה שהוא משליך את העומק הפנימי שלו על בני שיחו) מכל הבחינות האלה מדובר בדמות מעוררת התפעלות.
ולמרות זאת, לא הייתי מוכן לקבל אותו עלי כמורה. ייתכן שדרכו גבוהה מדי עבורי (אנו אומר זאת בלי ציניות. יש משהו בספר שפשוט אינו מאפשר גישה צינית כלפיו), אבל לא הייתי רוצה – ובוודאי שלא הייתי יכול - לוותר על היסוד הביקורתי שביהדות. מבחינתי יש הבדלים ברורים בין הדרך היהודית אל הרוח לבין הדרך הבודהיסטית, למשל, למרות כל המשותף ביניהן. ההבדלים אינם רק עניין של ניסוח. נביאי ישראל ידעו לזהות את האש הפנימית הבוערת בלבם של עובדי עבודה זרה, אבל הכיוון האלילי שאליו כוונה האש הזו הכריע את הכף, מבחינתם, לחובה. איכשהו זלר לא נפגע באמת. הוא מצליח לעשות את הבירור באופן אגבי, כאילו הוא פשוט אינו שומע את הצלילים האליליים שמשמיעים לו חלק מהמורים עמם הוא נפגש. התכונה הזו מעוררת הערצה כנה, אבל נראית לי מסוכנת כהדרכה חינוכית כללית.
כדאי לקרוא את הספר, ואולי להתעכב דווקא על המאפיינים האוניברסאליים של המציאות הרוחנית, שהם באמת היסוד הבולט בספרו של זלר. בסופו של דבר, מה הוא מחפש בקצווי העולם, אם לא את עצמו? סיפורו של זלר – ככל סיפור של מי שמכונה "גיבור תרבות"- הוא, במידה מסוימת, הסיפור שהיה יכול להיות סיפור כולנו אילולי היינו עצלים, מפוחדים, ממהרים מדי להשתלב בעולם הממוסד. זלר מזכיר לנו שבכולנו קיים יסוד "לא משתלב", שכמיהתו אינה לעוד נתח של המציאות החומרית ולא להתברגות במציאות הסוציולוגית של החברה בה אנו חיים. יסוד נעלה מכל מה שניתן להגדיר במונחים פסיכולוגיים או סוציולוגיים יבשים. לכך התכוונו חז"ל במשלם (הידוע לכל, לפחות ממסילת הישרים) על העירוני שנשא בת מלך, ושום דבר שיביא לה לא יספק את מאווייה, שכן כמיהתה היחידה היא למלכות עצמה (והרי לאותה בת מלך אנו מתכוונים כשאנו מדברים על ה"עצמי"). כאותה בת מלך, דוד זלר חי בכמיהה בלתי מתפשרת לבוראו, וידע לזהות את אותם כיסופים עצמם בכל בני שיחו, יהיו אשר יהיו. נראה שלפחות מבחינתו לא הייתה משמעות לשום דבר אחר.

	הוספת תגובה
	גירסא להדפסה
	שלח לחבר

רשימת התגובות

	תוכן התגובה
14/12/2008 דוד	להשיג את הספר: www.davidzeller.org/lev ניתן להשיג את הספר בכתובת www.davidzeller.org/lev

כ' באב התש"ע

31/07/2010

זמני כניסת ויציאת השבת:

כניסה: 18:00
יציאה: 19:16
ר"ת: 19:52

ירושלים | ת"א | חיפה | ב"ש


	עמדות

		האקסיומה שנשברה פרשנות / אמנון לורד

		שקיעתו של הבנגוריוניזם אורי מילשטיין

		המנצח הגדול - פרץ אשר כהן

		פגיעה חמורה בצה''ל פרשנות / חיים אסא

		עדיף ברווז צולע נדב העצני

מזג אוויר מידע יהודי ONLINE שו"ת אינדקס אתרים

צור קשר

אודות

פרסום