למרות הדברים הרבים והיפים שנאמרו ועוד ייאמרו לכבודו ולזכרו של דוד, אני חש שלא הובלט הבריח התיכוני שעבר כחוט בכל חייו ומעשיו. לשם כך, ביד רועדת, הרמתי את קולמוסי למלא את שנראה לי חסר, ועמו הסליחה

ר' דוד הי"ד הוכתר ב'כתר תורה' במלוא מובן המילה. מי שהכיר אותו, מי שבא במגע אתו, ולו באקראי, הבין מיד שעמד מולו גברא שהוא גם 'חפצא של תורה.' מה לא נאמר עליו. 'לא פסיק פומיה מגרסא'- ודאי. הרי הוא כלכל כל דבר בהוויתו דרך פריזמת התורה. כתבות בעיתון ובעיות רפואיות סבוכות, עניינים פוליטיים ושאלות במשק הבית- כולם סווגו ומוינו, הוסברו ופורשו והובנו דרך ידיעותיו המקיפות בתורה

מנהג ישראל מקדמת דנא הוא שמספידים לנפטר רק כעבור זמן, כדי לספק פרספקטיבה לדואבים. לרוב, מגיעים לשלב זה עם תום השלושים. לפעמים דרוש פרק זמן יותר גדול. העובדה שבימים אלה ממש מתכנס כנס מכובד לזכרו של דוד אפלבוים הי"ד, מאשרת את הרגשתי זו. ע"כ, הנני מגיש את הדברים כאן לרגל אותו כינוס הנערך היום, ערב עשרה בטבת, לזכרו של אחד מיוחד בדורנו. חבל על דאבדין ולא משתכחין.
***
כשנפטר ר' דוד בן מיימון, כתב אחיו הרמב"ם: 'והרעה הגדולה שבאה עלי באחרונה, שהיא רעה מכל רעה שעברה עלי מיום היותי ועד היום הזה, והיא פטירת הצדיק זצ"ל...ואחר כך עד היום, כמו שמונה שנים, אני מתאבל ולא התנחמתי...כל עת שאראה כתב ידו, או ספר מספריו, ייהפך עלי לבי וייעורו יגוני...ולולי התורה היא שעשועי, ודברי החכמות שאשכח בהן יגוני, אז אבדתי בעניי.'1 כמעט שלושה חדשים עברו מאז אותו לילה מר ונמהר בו נרצחו ר' דוד ובתו, נאוה ע"ה, בידי בני עוולה, ובכל עת שאראה תמונתו או אשמע את שמו, 'ייהפך עלי לבי ויעורו יגוני,' כאילו זה עתה נתבשרתי על עלותו בסערה השמיימה. שתיקה מוחלטת, שיתוק הלב והיד פקדוני מאז. אולם, למרות הדברים הרבים והיפים שנאמרו ועוד ייאמרו לכבודו ולזכרו של דוד, אני חש שלא הובלט הבריח התיכוני שעבר כחוט בכל חייו ומעשיו. לשם כך, ביד רועדת, הרמתי את קולמוסי למלא את שנראה לי חסר, ועמו הסליחה.

בשיעוריו, עמד מו"ר, רבן של ישראל, הגרי"ד הלוי סולובייצ'יק זצ"ל על העובדה שבהלכות תלמוד תורה לכאורה סטה הרמב"ם מדרכו בשאר חלקי החיבור. מנהגו בספר הי"ד הוא להתחיל את דבריו בקביעת המצוות והיסודות שמהם תסתעפנה ההלכות שבהן ידון:
'מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל
פלך ופלך שנאמר: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך".'2
'מצות עשה לעשות בית ליי' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין
אליו שלש פעמים בשנה שנאמר: "ועשו לי מקדש".'3
'זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש שנאמר בעת ההיא הבדיל י"י את
שבט הלוי, ומצות עשה להיות הלוים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש.'4
אולם, כשניגש אל הקודש לדון במצות תלמוד תורה, 'שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו,'5 תפס הרמב"ם דרך אחרת לחלוטין. הוא לא פתח בחובת הלימוד, במצווים במצות תלמוד תורה, אלא דווקא בפטורים ממנה.
'נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה, אבל קטן אביו חייב ללמדו
תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, ואין האשה חייבת ללמד
את בנה שכל החייב ללמוד חייב ללמד.'
אחר כך, התמקד הרב בחובת ההוראה:
'כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר
והודעתם לבניך ולבני בניך, ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצווה על כל חכם
וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע"פ שאינן בניו, שנאמר ושננתם
לבניך מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך שהתלמידים קרויין בנים שנאמר
ויצאו בני הנביאים, אם כן למה נצטוה על בנו ועל בן בנו, להקדים בנו לבן
בנו ובן בנו לבן חבירו.'
אם האדם איננו מסוגל ללמד בעצמו:
'חייב לשכור מלמד לבנו ללמדו, ואינו חייב ללמד בן חברו אלא בחנם, מי
שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם
לעשותם, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה מפני שהתלמוד
מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד.'6
וככה ממשיך הרמב"ם ז"ל לאורך שני פרקים. הוא מגדיר בפרוטרוט את כל הצדדים הטכניים שיש בקיום מצות תלמוד תורה (כגון תקופת הלימוד, החומר הנלמד, חלוקת הזמן בין תושב"כ ותושבע"פ, גודל הכיתה וכו'). 7
אולם, העובר לפרק ג' מגלה שאכן ניסח הרמב"ם את מעלתה הנשגבה והכוללת של מצות תלמוד תורה בצורה שרק הוא היה מסוגל להעלותה על הכתב:
'בשלשה כתרים נכתרו ישראל, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, כתר
כהונה זכה בו אהרן שנאמר: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם", כתר
מלכות זכה בו דוד שנאמר: "זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי", כתר תורה
הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת
יעקב", כל מי שירצה יבא ויטול. שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר
תורה? הרי הוא אומר: "בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק בי שרים ישורו",
הא למדת שכתר תורה גדול משניהם.
אמרו חכמים ממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ שנאמר יקרה היא
מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים.
אין לך מצווה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה אלא תלמוד
תורה כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד
קודם למעשה בכל מקום.' 8
לנוכח הדברים הקשה מרן הגרי"ד זצ"ל: למה הפך הרמב"ם את הסדר מהמתבקש? כלום ידע שההגיון מחייב שיפתח במצוה עצמה ובמעלת הלומד תורה ורק אח"כ ידון בצדדים הטכניים לקיום המצוה?
הסברו של מרן זצ"ל, כתמיד, מגלה עולמות נסתרים וחושף ממדים חדשים בתורה 'כאילו היום ניתנו.' הרמב"ם אמנם פתח ב'מעשה המצוה' של מצות תלמוד תורה. אולם, דבריו בפרק ג' אינם מהווים התחלה חדשה או ח"ו גמגום בסדר ההלכות. בפרקים א' וב' קובע הרמב"ם איך מקיימים מצות תלמוד תורה, מכיוון שברור מאליו ש'כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה.' בפרק ג' מתאר הרמב"ם את התוצאה הנכספת של תלמוד תורה, היינו הפיכת האדם מישראל לתלמיד חכם אמיתי, למי שמוכתר ב'כתר תורה.'
מי הוא זה האדם שנושא את כתר התורה בראשו? כך תיאר אותו הרב זצ"ל:
מהו כתר תורה? סגולת האדם, טיהור וקידוש נפשו וישותו...סגוליות
זו שבכל ישראל מתעצמת על ידי לימוד תורה המקדש את האדם. 9
והוא מוסיף:
מכיון והרמב"ם כנראה זיהה רוב חכמתו עם כתר תורה, נמצא כי כושר זה הוא
ממרכיבי כתר תורה. כשהתורה נקלטת באדם ומקדשת אותו, היא מפיצה אור יקרות
ופותחת לפניו שערי בינה; לא רק מאגר של ידיעות יש בו כי אם גם כח חידוש ויצירה, הבנה ועמקות. התפתחות כוחות אלה היא תוצאת ההכתרה בכתר הדומה לכתר כהן גדול שיוצקים עליו שמן המשחה על ראשו ועל עיניו שיראו מה שסמוי מן העין הרגילה ושיבינו דברים הסתומים לאנשים פשוטים. כח החידוש בתורה שבע"פ הוא ממתנות הקב"ה לאדם שזכה בכתר תורה. 10
אמור מעתה, שהזוכה ב'כתר תורה' עובר מטמורפוזה באישיותו. הוא איננו רק בגדר 'יודע התורה.' תורתו הופכת לחלק ממנו והוא מתקדש בקדושת הגוף, בקדושת התורה, בדיוק כמו כהן גדול ששמן המשחה מקדשתו ככלי שרת. 11
ר' דוד הי"ד הוכתר ב'כתר תורה' במלוא מובן המילה. מי שהכיר אותו, מי שבא במגע אתו, ולו באקראי, הבין מיד שעמד מולו גברא שהוא גם 'חפצא של תורה.' מה לא נאמר עליו. 'לא פסיק פומיה מגרסא'- ודאי. הרי הוא כלכל כל דבר בהוויתו דרך פריזמת התורה. כתבות בעיתון ובעיות רפואיות סבוכות, עניינים פוליטיים ושאלות במשק הבית- כולם סווגו ומוינו, הוסברו ופורשו והובנו דרך ידיעותיו המקיפות בתורה. כח החידוש והאינטואיציה התורנית, שבהם זכה ובהם ניחן לא נחו לרגע, ונגעו בכל חלקי הוייתו. ברצוני להדגיש נקודה זו, כי יש בה לתקן את הצורה בה תוארה, עד עתה, אישיותו המיוחדת.
בחדשים שחלפו מאז שנשלחה בו יד בלייעל, רבות נאמר (ובצדק רב) על גדולתו כרופא ועל אנושיותו בטיפול בחולים שבאחריותו (אם במישרין אם בעקיפין). עמדו רבים על עקשנותו לספק את הטיפול הטוב ביותר לחולי ישראל ולחולי או"ה כאחד, ועל נועזותו בייסוד מסגרות חסרות תקדים להשגת מטרה זו. אולם, תמהני אם שאלו אותם רבים שכ"כ העריצו אותו, מאיפה נבעו כוחותיו? מהיכן הדבקות הזאת במטרה והנכונות להקרבה העצמית שהייתה כלכך אופיינית לו? ואיך דרו יחד אישיות התורנית ורופא חדשן ומקצוען בכפיפה אחת?
התשובה היא ברורה. לא היה פה לא שילוב, ולא פירוד, ולא מתח. הייתה פה אחדות ואחידות, שלמות ושלוה פנימית. כל צדדי אישיותו היו ביטוי לאהבתו העזה לתורה. שאלתי אותו פעם, למה החליט ללמוד רפואה. הוא השיב שהתחיל לשקול את הרעיון כשלמד יורה דיעה אצל מורו הגדול, הגר"א הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, שראה בו גם תלמיד וגם בן. כשלמדו הלכות טריפות, הוא סיפר לי, החליט ללמוד אנטומיה באופן יסודי כדי להבין את ההלכה על בוריה. מההתעמקות הזאת נולדה החלטתו להיות רופא. 12 ע"כ דברי עצמו. אולם, לולא דמסתפינא, הייתי מוסיף שהיה בהחלטה זו יותר מקורטוב של מורשת בריסק, שהעלתה על נס (כפי מביאים בשם הגר"ח הלוי זצ"ל) את הצורך 'להחמיר בפיקוח נפש.' 13
מהגר"א הלוי זצ"ל הפנים ר' דוד גם את ה'אמיתה של תורה' הבריסקאית. היא אשר דחפה אותו ללמוד ולכתוב חידו"ת ומאמרים בזמן שלא מן היום ולא מן הלילה. היא אשר העניקה לו השראה וכוח במאמציו ובפולמוסיו הרפואיים וההלכתיים, למען האמת כפי שהוא הבין אותה. היא אשר עמדה מאחורי דבקותו המוחלטת בא-לקי ישראל, ונאמנותו הבלתי מתפשרת לתורת ישראל, לעם ישראל, ולמדינת ישראל. היא אשר עמדה מאחורי אהבתו העזה והעדינה, המסבירה פנים והשוחקת לחבריו ומכריו. היא אשר הזינה את המשפחה המפוארת שהוא הקים יחד עם נוות ביתו ואשת סודו.

'אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה.' כבה אורו של אדם מיוחד במינו. הלב מסרב להאמין מה שהראש יודע. קשה. לי קשה לתאר לעצמי עולם שבו חברי היקר והאהוב הזה איננו חי בו. עם כיבוי אורו החושך מאיים לבלוע אותי וכל אשר ניאותו לאור תורתו. 14 אולם, הרמב"ם ודאי צודק. 'אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה'. בלילה של אבידה ושכול, בלילה זה התשובה היחידה היא לנסות לחקות את דרך חייו וללמוד את ספר חייו. 'אמרו חכמים: אין רנה של תורה אלא בלילה, שנאמר: "קומי רוני בלילה", וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום שנאמר יומם יצווה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי.'
הדרן עלך ר' דוד יעקב הלוי והדרך עלן. דעתן עלך ר' דוד יעקב הלוי ודעתך עלן. לא נתנשי מינך ר' דוד יעקב הלוי ולא תתנשי מינן, לא בעלמק הדין ולא בעלמא דאתי.
הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו:
בלע המות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים
וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דיבר:




הערות:
1. אגרות הרמב"ם, מהד' י' שילת, ירושלים-מעלה אדומים תשנ"ה, עמ' רכט-רל.
2. פ"א הל' סנהדרין ה"א.
3. פ"א הל' בית הבחירה ה"א.
4. פ"ג הל' כלי המקדש ה"ג. לתיאור כולל ודיון ממצה בצורות אותן אימץ הרמב"ם בהצעת ההלכה בחיבור, ראה דברי מו"ר הרב פרופ' יצחק טברסקי זצ"ל במבוא לספר משנה תורה להרמב"ם, ירושלים תשנ"א.
5. פ"א הל' קריאת שמע ה"א.
6. פ"א הל' תלמוד תורה ה"א-ה"ג.
7. אמנם, בתוך דיון זה אכן הרמב"ם קובע, 'כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה' (שם, ה"ח). אולם, אפילו אז באו דבריו בתור הקדמה להמשך ('בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל ייסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים') ול"ד לשם עצמם.
8. פ"ג הל' תלמוד תורה ה"א-ה"ג.
9. שיעורים לזכר אבא מרי זצ"ל: מרן משה הלוי סולוביצ'יק, ח"ב, ירושלים תשמ"ה, עמ' יד. השיעור הספציפי הזה התעסק ב'ברכת התורה.' אולם בדיוק בהסבר זה השתמש מרן זצ"ל בפתרון הבעיה שהעלינו כאן.
10. שם, עמ' טו. בקטע זה מתייחס הרב זצ"ל לדברי הרמב"ם (פ"ג הי"ג) ש'אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה.'
11. לגבי קדושת כהן גדול, עיין פ"ה מהל' כלי המקדש ה"א ובשיעורי מרן זצ"ל למסכת כריתות דף ה ע"ב (בעניין צורות המינוי והמשחה של כה"ג בניגוד לשל מלך), שהעביר בקיץ תשל"ד והדברים ארוכים. ראה גם דברי מרן בהספדו על דודו, הגרי"ז הלוי זצ"ל, 'מה דודך מדוד,' דברי הגות והערכה, ירושלים תשמ" , עמ' 73-82.
12. השווה פ"ב הל' יסוה"ת ה"-ה"ב.
13. וכפי שהעיד כ"כ בצדק, חמיו הגר"ש הלוי ספירו שליט"א, דוד חי, באופן האמיתי ביותר, בישיבת עץ חיים דוואלאז'ין (מסתמא בתקופה שבה הגיד ר' חיים את שיעוריו).
14. עיין קידושין לב ע"ב.