באמתחתי היו שלל גרביים ממיטב האופנה האחרונה, בצבעים, צורות, ואורכים משתנים, וידעתי במעורפל שלבנים יש גרבי ספורט לבנות כאלה, עם פס. כשהתחלתי לחלוק מכונת כביסה עם ד. גיליתי לראשונה את הפלא הפיזיקלי - לא יאומן בכמה וריאציות שלושה פסים יכולים להגיע: כחול-אדום-כחול, אדום-כחול-כחול, כחול עבה-אדום-דק-כחול-עבה, וכהנה וכהנה. הפיתרון המיידי היה, כמובן, לזרוק את כל הגרביים ולקנות מאה זוגות גרביים לבנות, אלא שד. הוא טיפוס סנטימנטלי ואוהב מיחזור, ולא ראה שום סיבה הגיונית להיפרד מהגרביים שניצח איתן בכדורסל בחטיבה (מה שהעלה תהיות לא נעימות אשר למקורות שמם של תומכי המיחזור, הלא הם "הירוקים", אבל נעזוב את זה). השארנו את הגרביים, וקיווינו לטוב. שני מקרים מצערים הפרו את הרמונית הצבעים בבתינו: הראשון, אשתו של ד. גילתה שגרבי ספורט גבריות הן נחמדות דווקא, מצויינות לנעלי התעמלות או סתם לבית. השני, הוא שגרב שובבה השתרבבה לה לכביסה הצבעונית במקום הלבנה, ויצאה משם ורדרדה משהו. זאת הייתה התחלת הסוף. תוכנית ההתנתקות יצאה לדרך.
בבוקר עמד לו ד. מול חבל הכביסה, וחמד את הזוג הזה דווקא. אלא שמצד שני, אחת הגרביים הפכה, כאמור, ורדרדה. לכן ציוות בנונשלנטיות לבת זוגה גרב אחרת, באותם צבעים אבל בעובי פסים שונה. כשקמה אשתו וביקשה ללבוש גרביים, גילתה לחרדתה שיש כבר שתיים שאין להן זוג, ועוד אחת מהן ורודה. מיד בחרה לעצמה זוג אחר. בבוקר המחרת ציוות ד. לבת זוגה של הגרב מאתמול גרב זהה בצבעים, רק באורך קצת שונה, קמה אשתו וגילתה שכבר ארבע גרביים הופקעו מרשותה. מאז הוא מגלה מתירנות גוברת והולכת, והיא מגלה שיש פחות ופחות זוגות גרביים שהיא יכולה ללבוש. הגרביים, מצידן, מגלות עקביות מרשימה ויוצאות מהכביסה בסדר בו הוכנסו אליה, כלומר, בלי סדר. אנו עוסקים הרבה בשאלות הרות גורל כמו "האם כחול-עבה-כחול-דק הוא זוג של שני כחולים דקים?" - ו"יש אצלך אולי כחול-עבה-צהוב-דק?"
לו הייתה אשתו אישה חשדנית, היא הייתה חושבת שהכול קונספירציה, לשכנע אותה לעזוב לו את הגרביים.
בשבוע שעבר שמענו בחדשות שהעיראקים לא מרוצים מהדגל החדש שהאמריקאים ציירו להם, בצורת שני פסים כחולים המסמלים את הפרת והחידקל. זה מזכיר להם את הדגל של הציונים. אנחנו מתנדבים להראות להם שישראל היא הרבה יותר מסתם שני פסים כחולים על רקע לבן, אם ירצו אנחנו מוכנים לשלוח להם סקיצות. אנחנו לא מבקשים תמורה כמעט, רק שק של גרביים בצבע לבן.
ד מבטל דוחו"ת:
עד שפגשתי את ד. דו"חות חניה היו עבורי אגדה אורבאנית חביבה כסנטה קלאוס. קיים סיכוי קלוש שהסיבה לכך היא שנהגתי ברכב הרשום על שם ההורים. אצל ד. לעומת זאת, גר פקח קטן בבגאז', ניזון משמן מנוע ומחכה שנרד לקנות מסטיקים.. כשהתחתנו, הוא (הפקח), עשה עלי העברת בעלות. מאז החלפנו רכב, מסתבר שהוא הסתתר בספר של המפות. קיבלתי את גזירת הקנסות החדשה באהבה - אני לא עושה מילואים, אז זו דרכי לתרום למדינה. אני חונה רק בכחול-לבן. אי אפשר שלא לרצות לתרום למשרד התחבורה, בעיקר כשמחפשים חניה בתל-אביב.
באותו פרץ פטריוטיות החלטנו לפני זמן מה אף לשלם חלק מאותם דו"חות. בחרנו באקראי דו"ח אחד מן הערימה, ולהפתעתנו הסתבר שהוא ניתן לנו בבירת צרפת, הלוא היא אילת, אליה לא נסענו בעבר הנראה לעין. כעסנו מאוד. על הרכב, כמובן.. אנחנו מבינים שהוא בגיל ההתבגרות, אבל ככה, לבד בלי להודיע? מי יודע איזה פקחים ושוטרי תנועה מסתובבים שם.
ד. נכנס מיד לסדרת אימונים, צעק, האדים והפך את השולחן במטבח שלוש פעמים. כשהרגיש שהוא מוכן הכנו את המסמכים, מספר הדו"ח והרכב ותמונה של שנינו מתחבקים עם האוטו בתאריך של הדו"ח, על רקע נופי מודיעין דווקא. חייגנו לעיריית אילת, ופתחנו במערכה:
"שלום, קיבלנו דו"ח אבל לא היינו..."
"טוב, אז אני מבטלת לכם. יום טוב".
מה נאמר, נותרנו המומים. איזו תושייה נהדרת מפגינה אילת בעונה זו של מחסור בתיירים. כך היא גם משלשלת לכיסה אי-אילו כספים בהתנדבות התושבים ללא ידיעתם, וגם, אם במקרה עלית עליהם, נותנת לך להרגיש כאילו קיבלת במתנה צ'ק ארוז בהידור מדודה בירוקרטיה. עינינו לא צרה בעיר אילת אלא להיפך, מה שכן, עכשיו אנחנו רואים באור קצת אחר את אותו מבצע בו כל אזרח יכול היה לשלם רק מחצית מסך כל הקנסות שצבר. על פי אותו הגיון יוכרז בקרוב מבצע לפיו אנו חייבים לממן רק מחצית מחברי הכנסת, למשל. כי בינינו, ברור שלפחות חלק מהם הגיעו ממש בטעות.
ועוד קטע, שבכלל לא קשור לד:
האינטרנט שינה את עולם התקשורת, ועכשיו לכולם יש זכות שווה להשמיע את דעתם. אם, למשל, מר בנימין נתניהו מפרסם מאמר על התקציב החדש, מיד מועלה המאמר באינטרנט וכול אזרח מוטרד יכול להוסיף בתחתית המאמר את הערותיו המלומדות לטובת כלל הציבור. ואכן, הציבור בישראל מנצל באופן פעיל את זכותו להיות חלק מהדיון התרבותי, ותחת כל ידיעה באינטרנט ניתן למצוא מאות תגובות. חמישים הראשונות שבהן יהיו, בדרך כלל, "אנייי ראשוןןן!! יששש!" ואחריהן יופיעו שלל תגובות שכותרתן פוקדת "כנסו! חובה לקרוא!". תוכנן של אלה יהיה, בדרך כלל, "נינט המלכה" או "מכבי חיפה אלופה", תלוי בעיתוי.
אבל למה להלעיז, אין להכחיש שגם אנשים אינטליגנטים מגיבים באינטרנט. באתר "אמאזון" היוקרתי, למשל, מופיעות שלל ביקורות מלומדות של גולשים, הממליצים בצורה אינטליגנטית על ספרים חדשים שקראו לגולשים האחרים. לפני מספר שבועות חלה תקלה טכנית מצערת באתר, ושמותיהם האמיתיים של הממליצים נחשפו. התברר שהגולש ג"ון גרישם, למשל, ממליץ בחום על החדש של גרישם. הרבה פעמים.
אם, ביום מן הימים, תתרחש תקלה זהה באתר ישראלי, קיים סיכוי סביר שנגלה שהגולשת שירי בת ארבע עשרה מתל-אביב חושבת שהתקציב החדש דווקא בסדר ועוזר לעניים, ואילו הגולש ב. נתניהו אחראי ל"ישששש! אני ראשוןןןן!". כי רק בישראל מבינים איך התקשורת באמת עובדת, ויודעים שזה לא המסר שחשוב, זו תשומת הלב.