פור הוא הגורל דרשות לפורים, הרב שג"ר, מהדורה שניה ומורחבת, הוצאת ישיבת שיח יצחק, אפרת תשס"ה

"גם ברע יש ניצוץ של טוב, עלינו לברך את המן משום אותו ניצוץ גבוה שיש בו" מסביר הרב שג"ר את דברי הארי על סוד השכרות. ["ולכן צריך לומר 'ברוך המן' להמשיך אור גם לניצוץ ההוא, לכן יש לאמרו לא בכוונה, לאחר שהוא שיכור", עמ' 46]. באופן מפוכח איננו יכולים לתת לגיטימציה להמן, שהרי עלינו להלחם בו וברוע עד חרמה, ולמחותם. מכאן ה'רמיה הקדושה', הברכה שאולי יפלוט השיכור בשכרותו. ניתן לברכו רק במצב של שכרות, זו יודעת להעניק סמפטיה סמויה למה שעל הפכחון לשלול לחלוטין"(שם).
הדרשות שבחוברת העוסקות כולן בפורים וענייניו מחיית עמלק, התחפשות, כתיבת המגילה קבלת התורה בימי אחשוורוש, ועוד, מנסות, כדברי הכריכה, לגעת בשאלות הרוחניות העולות מתכנו של החג ומתכנה של המגילה, בעזרת כלי פרשנות מודרניים וחסידיים כאחד: משמעות החיים, הרצון לעצמה למול דתיות כנועה, ודאות וספקות אמוניים. שאלות מודרניות אלו, מלבישות את החג, בזכות העיון והמבט הייחודי של הרב שג"ר, מחלצות חדשות, ובכך מאפשרות לנו 'לגעת מחדש בממשותו'. גם ביטוי אחרון זה לקוח מבית מדרשו של הרב שג"ר. מלאכת העריכה של אודיה צוריאלי היטיבה עם השפה החסידית-פילוסופית הכבדה, בדרך כלל, של הרב, והפכה את העיונים העמוקים הללו, לשווים (כמעט) לכל נפש מתעניינת.
על ידי משקה מתוק
מקדש אדם, ההפנמה הדתית ועיצוב חיי הדת הפנימיים בראשית החסידות, רון מרגולין, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ה

צ
שמעתי מהרבני הוותיק מוהר"ן הרידנקע שחלם לו בארץ ישראל כי יש רופאים המרפאים על ידי משקה מר, ויותר טוב על ידי משקה מתוק. והנמשל זה על ידי הסיגופים נעשה מר אכזרי לחייב העולם, מה שאין כן בחינת על ידי מחשבה טובה מזכה ומלמד זכות על בני עולם, הגם שזה אי אפשר בלא זה (תולדות יעקב יוסף, פרשת חיי שרה)
סצ
הקטע לעיל לקוח מתוך פרק בספר חדש, 'מקדש אדם' מחקר חדשני המתאר את היבטיה השונים של הפנמת החיים הדתיים היהודיים באמצעות העצמת חיי הנפש של היחיד בראשית החסידות. הפרק ממנו לקוח עוסק ביחס לעולם הזה על פי משנתו של ר' יעקב יוסף מפולנאה, תלמיד הבעש"ט. משתקף בו המתח הפנימי בעולמם של בני חבורת הבעש"ט באשר לחיובה או שלילתה של סגפנות. העיון בפרק זה ובשאר הפרקים מתבסס על מהלכים דומים בהגות היהודית הקדם חסידית: בספרות חז"ל, בפילוסופיה היהודית ובקבלה. בספר כולו נידונות סוגיות רבות בתולדות הרוח היהודית: היחס לעולם הזה, חוית התפילה ולימוד התורה, מקומה של התודעה והמחשבה וגם היסוד האקזיזטנציאלי במקורות התלמודיים והקבליים. הספר משווה בין עולמותיהם הרוחניים של המגיד ממיזריטש, ר' יעקב יוסף מפולנאה ור' פנחס מקוריץ. ד"ר רון מרגולין, מחבר הספר, עוסק בחקר ההגות המודרנית והחסידות, ובמדע הדתות. הוא מלמד בחוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב, ועמית מחקר במכון הרטמן, בירושלים.


ביקורת, פוליטיקה ומוסר
הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה, יוסף אורן, הוצאת יחד, ראשון לציון תשס"ה

"סיפורו של ליניק הוא בלתי מוסרי" כותב אורן על הספר 'מספר מוות' של חגי ליניק. לדבריו, לא כתב ליניק את הסיפור כדי להעלות את בעיית פגועי הנפש של צה"ל, אלא "כדי להשעין על מצבם את כעסו הביוגרפי והפוליטי". "מבקר ספרות אינו בוחן כליות ולב, לכן אינו מסוגל לקבוע מה היו מניעיו של מחבר ספר... עם זאת קוצר ידה של הביקורת אינו פוטר אותה מחובתה לבדוק באמות מידה מוסריות יצירות ההופכות לספרי פולחן מצליחים, על ידי הבעת רעיונות אנרכיסטיים המסוכנים לחברה..." (עמ' 128) בהמשך הוא יתנצל על כך שלמרות זאת, אין הביקורת פטורה מהחובה להציג ביושר גם את האיכויות הספרותיות של היצירה, מסוכנת ככל שתהא.
חייבים להדגיש יש חידוש מרענן בעובדה שלביקורת הספרותית נכנס גם אלמנט מוסרי. בשלושים השנים האחרונות עוסק יוסף אורן בביקורת הספרות הישראלית. ספרו הנוכחי הוא הכרך החמישה עשר בסידרה "תולדות הסיפורת הישראלית", סידרה המסכמת את המגמות המרכזיות בסיפורת של שנות המדינה, ובמקביל מגישה לקורא פירוש ספציפי לכל אחד מהיצירות שנבחרו להדגים את המגמות הללו. בספרון החדש, העוסק בסיפורת בשנות האינתיפדה, סוקר אורן ספרים שנכתבו ובהם נגיעה או התייחסות לקורה כאן ועכשיו במציאות הישראלית. בין הספרים הנסקרים הוא סיפורו של הממונה על משאבי אנוש, של א"ב יהושע, המנות לשמחה של שפרה הורן, תאונות של יעל הדיה, מלאכיה נרדמו כולם, של מירה מגן, ועוד. בספרו מצבי אורן על מגמה מתגוננת, אופינית, שנקטו הסופרים ביחס למלחמת הטרור של הפלשתינים נגד ישראל. הוא מצביע על מגמות אסקפיסטיות בריחה מן המציאות ועל העדר התמודדות עם האתגר הרעיוני והרגשי שהציבה האינתיפדה בפניהם. לכל הסופרים הללו, שאת כתיבתם הוא מבקר קשות, הוא מציע להערך ל'כתיבה מתוך החפירות', שכן, לדבריו, שלום עם הפלשתינים לא נראה באופק. בביקורותיו של אורן בולט הצד האישי אידאולוגי, הצד האקדמי-מקצועי, שקיים, בולט פחות. א"ב יהושע, בספרו "כוחה הנורא של אשמה קטנה" מדבר על ההפרדה הרווחת, והבעייתית בין מעשה האמנות לבין המעשה המוסרי. כתיבתו הביקורתית של יוסף אורן נלחמת בהתנתקות הזו. האם זו הסיבה היחידה שמהספר הדק עולה אווירת 'אאוטסיידריות'?