עפר ודעת
הנושא הראשון מופיע בשמונת הפרקים הראשונים. השני, שמתחיל להיבנות בפרק השמיני, מרכיב את עיקרם של הפרקים תשע עד שישה-עשר, הפרק האחרון. ואילו הנושא השלישי מתקיים רק בעמודיו האחרונים של הפרק האחרון, ועיקר כובדו הוא בהיותו הסיום.
הקול הראשון הוא כבד ומהותי, המחבר אינו ממציא אותו. כל יודע תנ"ך למד אותו ומכירו, אבל שמעוני מציגו ברצינות ובשפה יפה. זהו הקול המטאפיזי, החיפוש אחר הנצח. את הנצח מוצא שמעוני בעפר. העפר, שהוא מקור החיים הקצרים וגם סופם, הוא בעל איכויות נוספות. העפר הוא שם-עצם קולקטיבי. כמו גשם, כמו דשא, כמו מים. הוא אחד הכולל רבים, אולי אינסוף. שמעוני אומר כי מה שהסיפור המקראי אינו מוכן לתת לאדם, הוא נותן לעם, שגם הוא, כעפר, אחד גדול הכולל פרטים קטנים רבים מאוד. הנצח של עם ישראל, שלו מוקדש הסיפור המקראי כולו, שאינו נמצא בזהות של הפרט, נמצא בזהות של עם ישראל. אתה בן עם זה, אם כן אתה נצחי.
מהבט אחר, שגם אותו שמעוני אינו ממציא בחלק המקרא, אבל מפתח יפה מאוד, הזמן הוא הוא חלק מן הדעת. לכן החלוף הוא חלק מן הדעת. אותה דעת שאכלה מעץ הדעת ומצאה את המוות, מוצאת באותו פרי דעת את החיים. הפרט עצמו לומד לדעת, באוכלו מעץ הדעת, שאיננו אלא גרגר עפר. אבל בה בעת הוא לומד, בתחילה בעברית, ואחר-כך כחלק מעם ישראל, שככל שהמודע הפרטי חולף, כך המודע הקולקטיבי, זה של העם, הוא נצחי.

בין משה לשאול
מן הפרק השמיני הופך היחס בין הנצחי של העם לבין החלוף של הפרט לא לנחמה אלא למתח - כך מתגלה קולו של המודרניזם. הכותב מתחיל להדגיש את הניגודיות שבין התשובה הקולקטיבית, הנצח לעם, ובין הצורך של הפרט, האינדיבידואלי, החולף, לתת ביטוי לקולו ולתבוע את אובדנו. למרות שאינו אומר זאת בחדות, הוא תולה את הפיצול המתגלה במה שהוא מסביר כהתפתחותו ההיסטורית של הסיפור המקראי. טענה מבנית, ההולכת ומתבססת בדברי שמעוני ממחצית דבריו לערך, היא כי הוא עצמו מביא את קולו של המודרניזם אחרי קול המיתוס, כיוון שזהו סדר הדברים בסיפור המקראי שגם הוא עצמו מתפתח אל המודרניזם.
הנה, אמנם כבר אצל משה הוא רואה את הפרט וייסוריו, אבל גם במשה, (וגם בדמותו של שמשון המובאת באותו הקשר), אין במוות את המצוקה המודרנית של החלוף. שכן את מטרותיהם הגדולות הם מקיימים, אם גם אין אושרם מתקיים. לעומת זאת, לקראת עידן המלוכה מופיע לדבריו, המודרניזם. שאול הוא כבר דמות מודרנית. הוא מורכב ומסובך והסיפור המקראי מתפרט לתיאור מצוקותיו. כזה הוא גם דוד הממאן, למשל, להתנחם על מות אבשלום.
כמו שהאינדיבידואליות מופיע אצל הדמויות, ההולכות ונעשות פחות סמלים ויותר פרטים בודדים לעצמם, באופן דומה היא מופיעה בתיאורי הטבע. גם כאן הוא רואה תהליך. בראשיתם אלה משלים וסמלים בעיקרם, ומשמשים תמונת עולם מוסרית היסטוריוסופית (יובל שמעוני אמנם, אינו משתמש במושגים אלה ממש). בספרים המאוחרים יותר מופיעה יישותם הפרטית. הקיקיון של יונה הוא גם סמל, אבל גם קיקיון.

זכות קיום לכל
במקביל, כותב המחבר, הולך הנביא המקראי ומגדיל לא רק את האינדיבידואליזם של טיעוניו, אלא גם את ההבטחה לשומעיו. ככל שמצבם קשה יותר, כך המובטח להם גדל. והישועה, לא זו שנעשית מלאה ונצחית לעם, היא הולכת וכוללת גם את תחיית-המתים לפרט, כל פרט ופרט ממאזיניו. הנביא המאוחר, על-פי שמעוני, לא יסתפק עוד בנצחיות של מחזור העפר כולו, כמחזור, אלא הוא מבטיח קיום מתמיד לכל גרגר וגרגר.
במהלכו של הפרק האחרון, השישה-עשר, נגלה הקול השלישי של שמעוני. זהו הקול של הפרט ואין בלתו, אוניברסליזם של פרטים. אומר קול זה: הקולקטיב עלול לטעות. בחיפושיו אחר הנצח שלו, הוא עלול שלא להבין את המתרחש ולהקריב את קיומו על בסיס המיתוס שיצר. אכן, לאורך המסה כולה, יובל שמעוני מביא, תוך ציון מקורות נקי-דעת, דוגמאות ממיתוסים מרחבי תרבויות אנוש. רובן בעקבות מירצ'ה אליאדה, חוקר הדתות המופלא (שמת בעודו צעיר, זמן מה לפני שהספיק לבצע את החלטתו להתגייר, תוצאה מחקר הדתות שלו). דוגמאות אלה הולכות ומתרבות לקראת סיום הדברים, והרמז הסמוי בהם מתגלה. גם היהודים עלולים לטעות בפירוש המיתוס הנצחי שמנחה אותם. כאן, רק בעמוד האחרון של המסה כולה, מתגלה הקול השלישי בדבריו, האומר: גם היהודי אדם וגם הערבי אדם. גם הלאום הזה מורכב מבני-אדם בודדים, שלכל אחד זכות קיום, וגם הלאום האחר. והשאר, השלם בעצמך.

מוחשי וגם מופשט
מסקנתי העיקרית היא - מבוכת הכותב אינה מוסתרת כלל. שלושה קולות לו. שנים גדולים - קול המיתוס הלאומי המטאפיזי, וקולו של האינדיבידואל בתוכה של היצירה היהודית הלאומית. וקול שלישי קצר וחולף, הערה פוליטית קצרה - אמנם מודגשת בשל היותה מובאת בשורות הסיום דווקא, אבל נבוכה כשלעצמה, ולא עולה היטב עם שני הקולות הקודמים, הגדולים שגם הם מתווכחים ללא הכרעה.
מבוכתו של שמעוני באה לידי ביטוי גם בטכניקות בהן הוא משתמש. חלק מהדברים הוא אומר בקול של קורא מזדהה, מאמין, יהודי שנולד מן המיתוס היהודי. חלק מהדברים הוא מדבר בקול של מודרניסט, שעבורו הסיפור המקראי הוא רק סיפור התפתחות האינדיבידואליזם בהיסטוריה, והסמלים שבו רק סמלים ספרותיים. ואילו חלק מהדברים הוא אומר בקול של "אופנת הנאורות והעולם הגדול". הקול הראשון מבין שיש תכנית נסתרת מטאפיזית שצריך לחפש אחריה. הקול השני, מפגין שליטה עצמית מודרנית. הקול השלישי אומר, החיים העכשוויים הם הערך היחיד. נקודה. הכול חולף ואני רוצה לחיות.
אני מכבד את יובל שמעוני מכיוון שמאמציו לתאר רציניים, ומכיוון שמבוכתו אמיתית. הוא רואה את הגבול שמעמיד האינדיבידואליזם החולף והוא מודה בו, אבל אין לו תיאוריה ואין לו אמונה שיכולות לחצות גבול זה, להמשיך הלאה. הוא מייצג מבוכת זהות ישראלית של אינטלקטואל רציני. מוחשי או מופשט? הוא שואל, לאום או פרט? הוא שואל, נצח או עכשיו? הוא שואל. ובכן, אני יכול לענות לו - גם וגם. הנה, אני אומר לו: הסמל, אותו אתה נוטה לראות במסתך כמופשט בלבד, הוא בשפה הספרותית, תיאור שאפשר להבינו גם כשלעצמו וגם כבעל מספר נמשלים אפשריים בו זמנית. אכן, גם בלשון המקראית, המוחשי והמופשט קיימים זה לצד זה, לא זה אחרי זה אלא בו זמנית. הם שניהם נצחיים בה. זהו המיתוס העברי.

אל העפר, יובל שמעוני, הוצאת עם עובד, 2007