רונה קינן נולדה ביפו בשנת תשל"ט (1979 למניינם) וגדלה בתל-אביב. למדה בגימנסיה הרצליה ובמגמת תיאטרון בתלמה ילין. את דרכה המוזיקלית החלה בגיל 11 כשלמדה לנגן בגיטרה והקימה להקה עם שתי חברות. כתבה שירים, הקימה עם חבר לכיתה להקה, ובגיל 18 השתתפה בפרויקט שירי יונה וולך. הצטרפה בתור גיטריסטית להופעות של ערן צור; הריצה מופע משותף עם טל גורדון, שעמה גם הוציאה אלבום משותף. היתה גיטריסטית בתכנית האירוח "אברהם ויעקב, הופיעה בפסטיבל השירים של ישראל בערוץ 2. לפני כשלוש שנים יצא אלבומה "לנשום בספירה לאחור", ולפני פחות משנה אלבומה "עיניים זרות". היום עובדת על אלבומה הבא, וכן מלחינה מוזיקה לסרטים ולסדרות. בתו של הסופר והעיתונאי עמוס קינן


מאמינה: בסיום אחת ההופעות הודיתי לקדוש ברוך הוא. הרי אי אפשר להודות לכל-כך הרבה אנשים בלי להודות לו אחר כך. זה גובל בזחיחות דעת בלתי מקובלת. אני לא באה מבית דתי, אבל צריך להודות למי שמנהל את העניינים חוץ ממני. ברמה הרוחנית-יהודית, גדלתי על אהבת התנ"ך, ועל תפיסה חיצונית ולא דתית של התנ"ך, כמין אוצר תרבות. אני סקרנית לגבי התנ"ך, אבל עוד לא ממש נכנסתי לעובי הקורה. אני הולכת לשיעורים ב"עלמא", אבל בהחלט יש עוד מה לעשות. מסבירה: את המוזיקה אני כותבת מתוך בועה. כשמסיימים, יוצאים מהבועה ומתחילים לחשוב במונחים שיווקיים של יחסי ציבור וכדומה. לעולם לא אתן לשיקולים האלה להיכנס לתוך החדר האינטימי שלי. מושפעת: יש טווח גדול של כל מיני יוצרים שהשפיעו עליי: לאה גולדברג, דוד אבידן, דורי מנור; מצ'חוב ועד הסופרנוס; הביטלס דרך דויד בואי. אני מושפעת מקורין אלאל, מחוה אלברשטיין, מאהוד בנאי, וגם ממלחינים גדולים, כמו וילנסקי, קפקא וסשה ארגוב. חולמת: אני רוצה להאמין שאין דבר כזה פסגת הקריירה, כי אם יש, משם אפשר רק לרדת. הייתי רוצה לכתוב טוב יותר ולהגיע למקומות בנפש שלי ושל אנשים אחרים, ולהצליח לגעת בהם. יורשת: את האהבה למוזיקה ירשתי משני הוריי. אימא שלי היא פרופ' לספרות. מאבא שלי ירשתי את הטמפרמנט שלו, גם אם כלפי חוץ זה לא תמיד נראה ככה. רוצה: לשיר דואט עם חוה אלברשטיין או ברי סחרוף. כל זמן שדילן חי, פסגת שאיפתי היתה לשיר איתו. כותבת: לפעמים הכתיבה והלחן זורמים בקלות ולפעמים בחריקת שיניים איומה. יש שירים בהם אני כותבת רק בית וחצי פזמון, וחודשים גוררת את זה. אם אני נתקעת עם שיר חודשים ארוכים, אני יודעת שצריך להניח לעניין, ובסוף השיר נזרק. נכנסת: גם כשאני מנסה לתקוף משהו מזווית כללית ולכתוב שיר פחות מתוך הדם שלי, עדיין נכנס הפן האישי. קשה להתנתק מזה. מוחה: קל מאוד לקטלג ולומר "המסיקות". הדרך היחידה שלנו להבין תופעות היא על דרך ההשוואה. כורם, פלס ומסיקה הן זמרות מוכשרות. רק בגלל התנאים המשונים בארץ, מרגישים את הצפיפות כי שומעים רק עליהן ולא את השוליים. זאת בניגוד למקומות אחרים, גדולים יותר, שם המיינסטרים יכול לחיות בשלום גם לצד השפעות אחרות. זה חבל. מבקרת: אין מקום לבקר את היוצרים בשל המצב בארץ, אלא דווקא את הגופים המשדרים מוזיקה ברדיו ובטלוויזיה. הם משדרים בצורה לא פרופורציונלית ובסוג של מגמתיות שאין בה פלורליזם, אלא סוג של פאשיזם. משתפת: ראיתי את כל העונות של כוכב נולד, כי לתוכנית יש השפעה גדולה על התעשיה שממה אני באה. עובדה היא שחלק מהבוגרים הופכים לאמנים מצליחים, ולי חשוב לדעת איפה אני ממוקמת בחלל ובזמן. חושפת: האלבום הבא ייצא בתוך שנה, וייקרא "למה הלכת ליער האפור? שירים ליואל". גם שמות השירים יהיו ארוכים. מדובר במעין אלבום קונספט שכתבתי על דמות מדור הפלמ"ח, מרגע לידתה של הדמות ועד רגע מותה. האלבום יהיה סוג דיוקן של החברה הישראלית בדור ההוא. מאחורי המילים תהיה השוואה לדור הזה. מעין החלום ושברו. מפחדת: מסרטי אימה. ראיתי את "1408" וכל הזמן כיסיתי את העיניים. בעד: סבלנות והגינות בין בני אדם, וריבוי דעות ופלורליזם. נגד: קושי. מגלה: סבתא שלי בת 101. כבר מגיל 80 היא אומרת לנו שאולי זו הפעם האחרונה שנתראה. כל פעם שאני נוסעת אני מפחדת שזו הפעם האחרונה, ואני מנסה לנצל את הרגע עד הסוף ולזכור כל פרט. מאזינה: לסוגים רבים, כולל קלאסי, פולק אמריקאי וקלאסיקות ישראליות. קוראת: כמה בו בזמן: "הזקן והים" של ארנסט המינגווי, "העבד" של בשביס גינגר ושני כרכים מהכתבים של ברנר. מבלה: סרט בבית, ארוחה טובה, הופעה טובה. אוהבת: לאכול שניצל ופירה. בוכה: אפילו שהייתי נגד מלחמת לבנון השנייה, סיפרו בטקס חלוקת העיטורים את סיפורי הגבורה ואני התייפחתי. לא הפסקתי לדמוע. מעריצה: אנשים שנלחמים מלחמות חשובות, אך הסיפור לא מגיע למיינסטרים. אנשים שנלחמים על הזכויות הסוציאליות של כל השכבות החלשות, או עורכי דין שבחרו לא להרוויח מיליוני דולרים אלא לעבוד בבית תמחוי. זוכרת: את המורה למוזיקה בכיתה ב' שילמדה אותנו שיעור בקצב. היתה לה תיבה סינית קטנה שעליה הקישה, וכך לימדה אותנו מהם רבעים ושמיניות. היתה לה השפעה לא קטנה על הבחירה שלי לעסוק במוזיקה. לוקחת: לאי בודד הייתי לוקחת גיטרה, כמובן. מתגעגעת: לסבא שלי מצד אימא, אף על פי שלא הכרתי אותו מעולם. הוא נפטר כשאימא שלי היתה בהריון, ואני קרויה על שמו. קראו לו אהרון, ולי קראו אהרונה. זהו שמי המלא. רונה הוא לא קיצור אלא פשוט מאז ומעולם ההורים שלי קראו לי רונה. בתעודת הזהות שלי כתוב אהרונה.

ירעם נתניהו
thexfiles@013.net.il