על מדף הספרים שלי ניצבים ששת הספרים שכתבה מירה מגן. חיבתי לכתיבתה התעוררה כבר כשקראתי ב1995 את ספרה הראשון, קובץ הסיפורים "כפתורים רכוסים היטב". חמש שנים מאוחר יותר, כשיצא הרומן "בשוכבי ובקומי אשה", נשבעתי לה אמונים. אהבתי את הדרך הטבעית שבה היא כותבת על העולם הדתי, אינה מטיפה, אינה מאיצה ואינה מפתה את הקורא. שמחתי למצוא גיבורים ספרותיים דתיים אשר זוכים לאמפטיה מצד הכותבת. נהניתי לקרוא על דתיים וחילונים שמעורבבים בסיפור כפי שהם מעורבבים ברחוב הישראלי והם אנושיים, טובים ורעים, אכזרים וחומלים, ללא קשר לגודל הכיפה או להעדרה.
מגן פותחת דלתות לאט ובשקט, ומניחה לקורא להתבונן מהצד או להיסחף פנימה. סיפוריה מתגלגלים בנחת, נטולי דרמה ומתח, פורשים מניפה עדינה של צבעים רכים. היא מספרת על בן השכנה החילונית ועל הילדה שלמדה איתי בבית יעקב, היא מתארת את משב הרוח הישראלית ללא פאתוס, במלים פשוטות ורוויות כנות. הקצב האיטי מאפשר הרחה ומגע והתבוננות בפרטים הקטנים. קורא קצר-רוח שאצה דרכו, ידפדף בדילוגים או יטרוק ויפנה עורף לסגנון הנינוח. מגן מפסלת את גיבוריה בקפידה, מפיחה בהן חיים, מעמיקה את הקשר איתן, מפלסת לקורא דרך בנבכי נפשן, ובונה בספריה עולם מורכב ומנומק שצליליו וניחוחיו מוצאים הד בזכרונותיי האישיים. הסיפורים שלה עוסקים ביחסי אנוש, ביחסים אינטימיים בתוך המשפחה, במעורבות רגשית.

אילמלא הכרתי את רגישותה ואת כשרונה של מגן לפרוט על נימי הנפש של גיבוריה אולי לא הייתי מתאכזבת מדמויות המתנחלים בספרה החדש "ימים יגידו אנה". בספר זה, שלא כדרכה, בונה מגן דמויות שטוחות וסטריאוטיפיות להפליא שיצרו בי תחושה לא נוחה כאילו כל מטרתן היא לשמש לוח מטרה לחיצי ביקורתה.
"ימים יגידו אנה" מתרחש בכמה זירות בו זמנית: עבר והווה, דתיוּת וחילוניות, הים של תל אביב והתנחלות אידאולוגית. חלי ומייק עוזבים מדי קיץ את ירושלים עם שלושת ילדיהם כדי להפעיל מזנון קטן על חוף ימה של תל אביב. לאורך המזח מרכיבה בתם אנה את אחיה תום על אופניים וכתוצאה מתאונה הוא נופל ומאבד את הכרתו. אנה אינה מגלה להוריה כיצד קרתה התאונה, וכורעת תחת נטל הסוד שאותו היא מגלה רק לאדיסו, הנער האתיופי שעובד במזנון. אחותה של אנה, נעמי, נחשבת יפה מכדי שיתירו לה להתבגר בתל אביב ועל כן נשלחת למשך הקיץ להתנחלות, לבית דודתה הדתיה שמרוב הריונות אין לה כח להלחם על ארץ ישראל השלמה. התאונה מעמתת כל אחד מבני המשפחה עם שאלות דתיות וקיומיות כאשר היחס לאלוקים תופס מקום מרכזי בהתמודדותם עם הארועים.
מירה מגן, בת למשפחה דתית, עבדה בצעירותה כאחות במחלקה אונקולוגית בבית החולים והיא מוטרדת משאלות דתיות פילוסופיות ומוסריות: שכר ועונש, צדיק ורע לו, מקריות או השגחה עליונה. הדמויות שהיא יוצרת מתייחדים בנקודת מבטם על קיומו של אלוהים, ובאופני התייחסותם או התעלמותם ממנו, האם כועסים עליו, מטיחים בו עלבונות או סומכים עליו. בספריה נוהגת מירה מגן לעצב דמויות דיכוטומיות, שהפערים ביניהן מדגישים את קווי האופי האופייניים להן. גם בספרה החדש היא עושה זאת, והמשפחה החילונית עומדת כניגוד למשפחה המתנחלת הדתית. חלי ומייק זוכים לאמפטיה של מגן. הם אנושיים יצריים ומתלבטים. אבל אחותה של חלי, שרה, אינה אלא "מתנחלת". אישיותה מוגדרת בגבולות הכרזה שעליה מצויר הסטריאוטיפ. "במטפחת העלובה, בשמלה הכחולה הגדולה, בסנדלים העבים של צעדות ארץ ישראל השלמה, נראתה כמו בלנית במקווה". אמנם המתנחלות שאני מכירה מאפרת מאלקנה מאריאל וממעלה אדומים לבושות בדיוק כמוני וכמו מירה מגן, אבל למה לתת למציאות לקלקל את הפוסטר.
כששרה מתעוררת בבית חולים אחרי הפלה וגרידה בהרדמה מלאה היא שואלת את גיסה, "למה לא נסעת הביתה?", הוא עונה "שמרתי עליך", והיא סוגרת עיניים ואומרת בלחש: "אם ה' לא ישמור שווא שקד שומר". מתנחלות דתיות לא בוכות לא מקללות לא מתפרצות רק ממלמלות פסוקים או נאבקות על ארץ ישראל השלמה.
כשמייק החילוני, הייצרי והרגיש קורא בעיתון בכאב על תינוק שנפגע בלידה, הוא מטיח בגיסתו המתנחלת, בעודו בביתה: "... אתם, רק אדמה ואלוהים יש לכם בראש. עניים חולים מפגרים נכים לא מעניין אתכם. לא עסק שלכם... משגעים את השכל של כולם בשביל ג'בלאות של יהושע בן נון, לא נותנים למנהלים של המדינה הזאת לעבוד. נראה אתכם עם כל הצדיקות שלכם נשכבים על הכביש בשביל איזה ילד שדפקו אותו בלידה, בשביל מסכן שלא שילם משכנתא וזרקו אותו לרחוב. את כל הרעבים של המדינה הזאת יכולתם להאכיל בכסף שאתם מוציאים על האוטובוסים של ההפגנות... כל חלון ששמו כאן זה זוג נעליים שחסר לאיזה ילד, הכבישים העוקפים שלכם זה המתנ"סים שסוגרים לאחרים, כל הצבא ששומר על החור הזה זה המס הכנסה שאני משלם על כל לחמניה שאני מוכר".
את האנרגיה והכישרון שלה בתיאור דקויות הרגש שמאחורי המילים הגדולות משקיעה מירה מגן רק במשפחה הישראלית החילונית שמתמודדת עם ילדה מוגבלת וילד שנפצע בתאונה, שם מאפשרת מגן לקורא להרגיש אמפטיה, שם היא מנתחת את הלב בעדינות ומזמינה את הקורא להתבונן בורידים המדממים, לחוש ולגעת. שם נמצאים בני אדם שמתמודדים כמו כולנו עם פציעה של ילד ועם בעיות פרנסה וחלומות אינטימיים. הם מתמודדים עם החיים שלא כמו המתנחלים הפנאטים שאין להם חיים אישיים, אלא רק שאיפות לאומניות דתיות. (בספר שנכתב שנתיים אחרי גוש קטיף אין מילה על כאבם – האישי – של המתנחלים שגורשו מביתם).
ג'קי לוי אמר פעם שלצורך כתבת טלוויזיה על המימונה לעולם לא יצלמו מרוקאית עם משקפיים קוראת ספר על הדשא בגן סאקר כי הצלם והכתב צריכים לספק את הסחורה הסטריאוטיפית של המרוקאית השמנה שמנופפת במופלטה. כך עושה גם מירה מגן, כשהיא מתארת את המתנחל, דוס ומיליטנטי: "נחשון בא כאילו הוא מסתער על יעד מבוצר, כולו מתנפנף, הבלורית, הזקן הציציות הידיים. אקדח, שני ניידים ומכשיר קשר ישבו זקופים על החגורה שלו כמו חיילים בקומנדקר בלוויה צבאית". כמובן, לו היה נחשון קיבוצניק חילוני, היה ודאי מתואר בהגיעו הביתה "כאילו הוא מסתער על הטרקטור כולו נלהב ובלוריתו הצהובה מתנפנפת כמו חיטה ברוח, מנעליו נושרים רגבי עפר מחצר המשק ומחולצתו נודף ריח חציר".