: "להיות יהודי – י"ח ברנר כאקזיסטנציאליסט יהודי", אבי שגיא, הוצאת הקיבוץ המאוחד תשס"ח

יש רעיונות היפים לשעתם. עולמות הגותיים המלהיבים דור שלם ונשמעים מוזרים, בלשון המעטה, לדורות הבאים אחריהם. יש גם מקרים הפוכים, רעיונות המתגלגלים כעופות חול, נדמים כדועכים ולפתע חוזרים לפרוח בעצמה רבה. לא קל להבדיל בין אלה לאלה. לפעמים אנחנו משוכנעים שרעיון מסוים פג תוקפו, ולפתע הוא מתעורר וכובש מחדש לבבות צעירים. יתכן שאחד מהחשובים שבתפקידיו של חוקר הרעיונות הוא לחזור מפעם לפעם למחסן הרעיונות העתיקים, לנער את האבק מעל להגות הנשמעת מיושנת ולהציגה לציבור לעיון מחודש. במקרה כזה, ראוי לנו לבחון את הדברים בכובד ראש. ייתכן שיתגלה פתרון עתיק הנותן מענה למצבים עדכניים. יתכן, כמובן, שיתגלה ההפך הגמור.
במובן הזה, יש להודות לאבי שגיא שעשה שירות חשוב לשיח הציבורי שלנו כשהעלה באוב את הגותו של י"ח ברנר. ברנר הוא ללא ספק אחד השמות שכולנו מכירים (גם אם רק מיעוטנו קוראים בפועל). גם על היותו הוגה ציוני חשוב שמענו משהו, אבל מי מכיר את משנתו? אבי שגיא טוען שאנחנו מחמיצים התמודדות רוחנית חשובה: "אחד המניעים העמוקים שלי לכתיבת ספר זה" הוא כותב "היה הרצון להציב מחדש את האופציה היהודית הברנרית כאופציה חיה ומאתגרת" (10). לשם כך הוא מנסה להציב אותה בהקשר הגותי כללי: "הטענה המרכזית שאני מעלה בספר היא, כי תפיסתו את משמעות הקיום היהודי משקפת עמדה אקסיסטנציאליסטית ברורה" (9). ובכן, מדובר בהוגה אקזיסטנציאליסטי- יהודי- ציוני, שציוניותו נובעת מעמדתו הפילוסופית הכללית. אולי דווקא בדור כמו שלנו, שבו מועמדת הציונות בסימן שאלה, יש עניין מיוחד בהעמדתה על בסיס מחשבתי חדש. האם ייתכן שלפנינו סיכוי להזרמת "דם מחשבתי חדש" לעורקי הרעיון הציוני?
כ' ביניים: "אני עומד מול אלה החיים ושואל"
הזכרתי כאן את האקזיסטנציאליזם כתנועה המחשבתית שממנה נובעת הגותו של ברנר. כדאי לומר כמה מילים על התנועה הזו. ההגות הקיומית היא כנראה הניסיון הנועז ביותר שנעשה בעת החדשה לחיפוש משמעות בחייו של האדם, ודווקא בעולם שהתרוקן מכל משמעות שהיא. כולנו חיים בעולם שהמדע צייר לנו באופן "אובייקטיבי", עולם שהוא מוסבר לחלוטין (לפחות ברמה עקרונית) ע"י ההנחה שכל המציאות כולה אינה אלא אוסף ענקי של גושי חומר הנעים בחלל אדיש. החיים, ואפילו האדם, אינם "באמת" אלא צורות מיוחדות של קיבוצי אטומים. בעולם כזה, איזה מובן יכול להיות לביטויים כמו "פעילות מוסרית", "חיים בעלי משמעות" או "חירות"? מבחינה "אובייקטיבית" האדם אינו שונה באמת מגוש הסלע עליו הוא בונה את ביתו. נכון, האדם הוא מורכב לאין שיעור מן הסלע, אבל "בסופו של דבר" שניהם אינם אלא חלקים שונים של עולם סתמי וחסר נשמה.
כל זה נכון מבחינה "אובייקטיבית", או "מדעית". אבל מה לעשות שהאדם, יצור מוזר שכמותו, מסרב לשחק לפי הכללית המדעיים? בני אדם ממשיכים להתלבט בשאלות של מוסר ומשמעות, גם אם אין להן מובן "מדעי" כלשהו. מאיפה מגיעה הכמיהה המוזרה הזו למשמעות? בעולם הישן, הדתי, לא הייתה בכלל שאלה. האדם היה אמור להיות בעל "מהות" מיוחדת, הנובעת מן הנשמה האלקית שבו, והיא שעמדה ביסוד חייו הרוחניים והנפשיים. אבל בעולם שכולו אובייקטיביות מדעית, מאיפה מגיע אלינו הרעיון המוזר שהחיים אמורים להיות בעלי משמעות וערך, מעבר לעצם קיומם? משום מקום, עונים ההוגים האקזיסטנציאליסטיים. קיומו של האדם הוא נתון ("האדם 'מושלך' לעולם", הם אוהבים לנסח זאת), אבל את משמעותו של הקיום הזה האדם יוצר לו בעצמו. אין לחיינו משמעות מעבר לזו שאנו מעניקים להם בהכרעותינו ובמעשינו. אלבר קאמי, מחשובי ההוגים הללו (אגב, גם עליו כתב שגיא ספר חשוב), טען שהאדם יכול לעצב את חייו כבעלי ערך אך ורק מתוך מרד נגד עולם חסר פשר, "אבסורדי".
זוהי עמדתו של ברנר, המנסח בלשונו המופלאה את הרעיונות האלה ממש, כשהוא מתאר את חוסר הפשר המצמית של המציאות:
יודע אתה...קשה לאדם שנברא בכלל, שלא נוחים חיי אדם שנברא בכלל! אדם זה, שאינו יודע מהיכן ולהיכן, למה ולשם מה, שנכחד ממנו לחלוטין, מה פירוש כל אלה, מה זו תבל, איה מקום סתר מפני כל המכאובים והנוראות, והאורה מאין תמצא, כן, כן, אדם שנולד לבלתי דעת ולבלתי דעת- ולדעת ברור מאז ומעולם רק אחת: שלכל אלה הפגעים ומרעין בישין יבוא במהרה ומוכרח לבוא במהרה קץ חשאי, קצר ולא מושכל ביותר, שיבלע הכל ויכסה על הכל.." (77).
ברנר הוא אדם נטול אמונה במובן העמוק ביותר של המושג. על מי שמתיימר להאמין בא-ל עליון בעולם המנוכר להחריד בו אנו חיים הוא כותב כך: "סופר נאור, מודרני הבא ומדבר לנו בדעה צלולה על בקשתו את הא-להים, על געגועיו לא-להים...מה פני איש כזה בעינינו, אם לא של בדאי, של בדאי גמור?" (104).
אבל דווקא כופר כזה מבין לעומק את משמעותה של הכפירה, המותירה את האדם בעולם ריק וחסר ערך. כך הוא מתאר את תחושותיו של אחד מגיבוריו שאיבד את אמונתו: "אימה גדולה ונוראה היתה להישאר בלעדיה. האימה לא נתנה גם לחשוב על זה. לא הרשתה לחשוב, שללה את אפשרות המחשבה. בדברים כאלה אין חושבים! בלי א-להים הן אי אפשר היה לעשות אף צעד אחד, לסתת אף אבן אחת...בלי ביטחון בא-להים הלא אין לנשום אף כהרף עין...אחיזה אין...החלל ריק...אבל אין דבר ממלא אותו, אינו ממלא..." (104).
ודווקא בתוך עולם הבלהות הזה, הוא טוען, נאלץ האדם לחיות ולתהות על משמעות חייו:
"אני שואל ואי אפשר לי לבלי לשאול: אני עומד מול אלה החיים ושואל. אני איני מבקש נחת, איני מבקש שובע, איני מבקש אושר, אני מבקש לא-יסורים, אבל אני מבקש ערך, תוכן..." (42)
מאין יימצא ערך ותוכן בעולם הריק הזה? לדעת ברנר, בחיים עצמם: " גם אם אין סיבה לשמו, כי אם רק לבכות, אם מום נתנו בך החיים ושליתם נהפכה לך על פניך..הנה גם אז החיים, חייך, טובים...לא רק מפני שיש בהם אהבה, אושר, אידיאלים וכו' וכו' ..כי אם טובים הם כשלעצמם. אמנם יש שהמכאובים משחירים את פניהם עד לבלתי ראותם כמעט, ואז אומרים: 'לא כדאי!', אבל גם אמירה זו- חיים היא. ורק מן השפה לחוץ יאמר אדם 'לא כדאי'...באמת הכל חיים והכל כדאי..." (111).
כלומר: דווקא הייאוש חושף את העובדה שאנו מחייבים את החיים, שהרי מהו הייאוש אם לא מחאה פנימית כנגד הרוע, הייסורים, חוסר המשמעות? מהו אם לא מחאה כנגד השפלת ערכם של החיים? אם כן, עלינו להמשיך ולתת משמעות לחיים מתוך עצמם, בלי לבקש סיוע משום מקור עליון, מלבד עבודתנו העיקשת בשירות החיים כמו שהם. אין דבר נעלה מזה: "עלינו להקריב את נפשותינו ולהמעיט את הרע שבעולם, רעה של רעבון, עבדות, ביטול, צביעות וכדומה. נחוץ להבין הכל...להתרחק ממיסטיות ומדמיונות. נחוץ להגביר את הריאליות והקדושה בעולם" (129). קדושה חילונית, כמובן. דווקא מי שחש בעצמה את ייסורי הריקנות הוא המחויב ביותר לחייב את החיים: "אנוכי, שהייתי בלתי שבע רצון מעצמי, שהרגשתי תמיד, שלא כך צריך לחיות, ולא הייה רגע שלא אחוש בו את הצורך לשנות, להתחיל את החיים מחדש..." (130).
הציטוטים האלה מלוקטים ברובם ממונולוגים הנשמעים מפי גיבוריו של ברנר, ושגיא ליקט מהם וערך אותם באופן החושף את תפיסת העולם הברנרית העומדת מאחוריהם. זהו מעשה חשוב כשלעצמו, אם כי לדעתי חבל ששגיא אינו מנסה לבקר את הדברים או להתמודד עמם.

האם אנו כופרים בכפירה?
הבאתי כאן את הדברים כפי ששגיא מתאר אותם, אולם נראה שיש מקום לחשיבה נוספת על משמעותם, שהרי אם אנחנו משתכנעים שהחיים הם בעלי ערך כשלעצמם, מאיפה נובע ערכם? הכפירה, כפי שכותב ברנר עצמו, מותירה אותנו במציאות שעצם מושג הערך הפך בה לחסר מובן. האם העובדה שאנחנו ממשיכים לחפש ערך בחיינו אינה מוכיחה שבעומק ליבנו אנחנו כופרים בכפירה? האם במציאות מכנית יש מקום ליצור המחפש משמעות? האם עצם הצורך באידיאלים רוחניים אינו מלמד על יסוד רוחני הנמצא באדם? ומאין מגיע יסוד כזה לאדם אם הוא נעדר מן המציאות עצמה? שאלות אלה אינן מכוונות דווקא כלפי ברנר, כמובן, ואפשר להעמיד אותן כלפי כל הוגה אקזיסטנציאליסטי. אבל האם ברנר מנסה להתמודד עמן באופן כלשהו? האם שגיא מנסה לעשות זאת?
כוונתו של שגיא, מכל מקום, אינה רק לחשוף את היסוד אקזיסטנציאליסטי בהגותו של ברנר, אלא להראות כיצד נובעת תפיסתו הציונית מן הבסיס הפילוסופי הכללי שלו. גם היהדות, טוען ברנר, היא נתון קיומי הקורא אותנו לחייב אותו בפעולה ובבחירה מודעת. היהדות, כמו כל יתר נתוני הקיום, אין לה משמעות מיוחדת מצד עצמה: "אם יהודים אנו, אין זאת מפני שיש איזו יהדות, המתחננת לפני השואלים הידועים כי ישאלו לקיומה, אלא מפני שבהכרח אנו ובנינו נמצאים באלפי מצבים מיוחדים, ספציאליים, גופניים ונשמתיים, אקונומיים וקולטוריים, המניחים עלינו חותם מיוחד, והשאלה לנו היא לא מה נעשה ליהדות אלא: אנו, היהודים, מה נעשה לעצמנו, שנמצא איזה מקום-מנוחה, שלא נדחף מגבולות התרבות האנושית..." (142). אין הגדרה כלשהי ליהדות: "כל מעשי היהודים בתוך סביבתם ולתכלית קיומם זאת היא יהדות..אם יהיו יהודים, יעבדו את עבודתם ויחיו את חייהם העצמיים- כבר תהייה ממילא איזו יהדות. או כל מה שיהיה- יהדות יקרא לו" (152). לדת היהודית אין שום מונופול על משמעות היהדות: "אם רק לא יקרעו על ידי תנאי חייהם בעתיד מצרכי עמם, יהיו יהודים ממילא, יהודים לא גרועים מכם, גם אם לא ילמדום עירובין ופסחים, וגם אם לא ידרשו באזניהם השכם והערב על א-להי ישראל..." (157). גם העבר המשותף אינו מגדיר את העם: "אנו איפה, בני העם העברי הנאמנים לעצמנו...אנו צריכים להתאזר עוז ולתקן ולשנות ולשפר את חיינו, ליצור לנו את תרבותנו, להחזיק בשפת דיבורנו, לבנות לנו את ההווה שללנו. אנחנו איננו רוצים לחיות בזכות התנ"ך, שנתנו אבותינו לעולם...ידינו תושיע לנו, ומגמתנו היא לעמול וליצור הווה חדש לעצמנו..." (167).

למצוא את המכנה המשותף
הלאומיות הישראלית היא נתון שאי אפשר ליהודי להשתחרר ממנו. לא מסיבה ביולוגית- גזעית או משפחתית- אדרבה, ברנר כופר במפורש בזכותם של יהודים מתבוללים להיקרא יהודים. היהודי הוא יהודי משום שהוא חולק גורל משותף עם בני עמו, ורק אם הוא מחליט לטול חלק באותו גורל משותף: "עם ישראל כמו שהוא, בכל קלקוליו ובכל ליקוייו, בכל פצעיו ובכל מכאוביו, שאין דוגמתם בכל אומה ולשון ..הרי הוא מעשה בפועל ולא נושא של סכום מחשבות מסוים....סוף סוף, הרי כל בעל רגש אמת בא אל העולם דרך עמו, משקיף על האנושיות דרך עמו וביחס לעמו, ונגוע יגע בו עד תוך-התוכות רק גורל עמו, כלומר, גורלו הוא עצמו, הבן לעמו..." (166). הווה אומר, היהודי הוא יהודי באשר הוא חש את כאביו של בני עמו, מורד כנגד הגורל היהודי, מתמודד עמו, מנסה לתקנו בפעולותיו. זהו הבסיס האמיתי לציונות, לפי ברנר. זוהי האופציה התרבותית ששגיא מבקש להחיות. מדוע? מה מביא את שגיא לחשוב שאנו זקוקים היום לתפיסה כזו, או שיש לה סיכוי ממשי לחזור ולהלהיב אותנו לאידיאולוגיה הציונית שאבדה מרעננותה?
לאור ההקדמה המסקרנת היה מקום לצפות שיוקדש פרק סיכום מיוחד לשאלה זו, ומכיוון שהדבר לא נעשה אאלץ לנחש את התשובה. ייתכן לומר שבדורנו המשימה הדחופה היא למצוא מחדש את המכנה המשותף לכולנו, שסביבו נוכל להתלכד. עובדה, אין שום עקרון תוכני שאנחנו מסכימים עליו. וודאי לא אמונה דתית כזו או אחרת (למעשה, לאחר מפעלו של לייבוביץ' לא ברור אם אפילו יראי השם יצליחו להסכים ביניהם על עקרון אמוני כלשהו. תנועת העבודה הקלאסית רצתה למצוא תחליף לאמונה הדתית בדמות הבנייה המשותפת של חברת מופת, שתהיה באמת אור לגויים. היום אפילו בדיחות אי אפשר לספר על התפיסה הזו- היא פשוט נשכחה לחלוטין. מה נשאר? לכאורה, בדיוק מה שברנר דיבר עליו. עצם הזהות היהודית הערומה, חסרת התוכן. כולנו יהודים. זהו. שום דבר נוסף. האם נוכל לפחות להתלכד סביב הזהות ה"קיומית" הזו? (אגב, ייתכן שכאן מוצא שגיא בעל ברית בלתי צפוי בדמות מרדכי קרפל, המציע גם הוא את "הזהות היהודית" כבסיס, כנתון שהעם יכול להתלכד סביבו כפי שהוא ורק אחר כך ליצור את משמעותו).
האם זה אפשרי?
לדעתי, כאן בדיוק אפשר לראות את תמימותו של ברנר עצמו. ההוגים האקזיסטנציאליסטים עסקו בשאלות קיומיות באמת, בנתונים הבלתי נמנעים של קיומנו כבני אדם: למשל, העובדה שכולנו חיים זמן מוגבל ועלינו בלבד מוטל למלאותו בתוכן. למשל, העובדה שאנו נולדים ללא הנחיה פנימית ברורה כיצד למלא את חיינו במשמעות. האם העובדה שנולדתי יהודי היא נתון הכרחי מהסוג הזה? למי שהכריע כבר להיות חלק מההיסטוריה היהודית אין ספק שהכרעה זו היא אחד המרכיבים הבסיסיים ביותר של זהותו. אבל הרי זוהי בדיוק בעייתנו, לא כל היהודים של היום בחרו ביהדותם כמרכיב משמעותי של זהותם. האם הגותו של ברנר תשכנע אותם לבחור בכך?
יש לזכור שברנר נולד בתקופה שונה לחלוטין. התרבות בה גדל הייתה יהודית בכל פרט ופרט שבה. מבחינתו של יהודי כמו ברנר באמת אין צורך לתהות על משמעותה של יהדותו. היא מתבטאת בצורת אכילתו, בארחו ובקומו, ברגישויותיו, באהבותיו והשנאותיו. ברנר לא היה מסוגל לדמיין מצב אחר, מלבד התבוללות שבה אדם מאמץ לעצמו זהות שונה מן המוכן. אבל האם דברים אלה קשורים בדרך כלשהי לבחור ישראלי בן ימינו, שישראליותו מתבטאת, אולי, בשפה ובגיוס לצה"ל, ואילו יהדותו מהווה עבורו מרכיב זהות שניוני, אם בכלל? מה יאמרו לבחור כזה ייסוריו של ברנר והכרעותיו האידיאולוגיות? הוא מתעניין בדברים אחרים לגמרי, הנובעים ממצב קיומי נתון שונה לגמרי (קרפל יותר עקבי בנקודה הזו, שכן מבחינתו הזהות היהודית מתבססת על מהות פנימית נשמתית המחפשת את ביטויה. אבל עמדה כזו היא בדיוק ההפך מעמדה אקזיסטנציאליסטית, וברנר היה דוחה אותה, וגם שגיא). מה מעסיק את הצעיר הישראלי הזה? אני מניח שבערך אותן שאלות המעסיקות את בן גילו וזמנו בכל מדינה מערבית אחרת: איך מעניקים משמעות וערך לחיים בעולם המערבי הקפיטליסטי- פוסט מודרני המקיף אותנו מכל עבר?
אם אנחנו מעונינים למצוא מסילות לשאלה היהודית בלבו, עלינו להראות לו שיש בידה לענות לשאלות המעסיקות אותו ממילא, במצב הנתון בו הוא נמצא בפועל. להראות לו שהיהדות יכולה להנחות אותו לחיים בעלי משמעות בעולם המסוים הזה. רק במקרה כזה היהדות תהפוך משמעותית עבורו, ובעקבותיה גם השאלה כיצד יצליח העם המוזר הזה לשרוד את תהפוכות ההווה והעתיד. אבל דיון מהסוג הזה הוא דיון בתוכן הפנימי, המחשבתי והאידיאולוגי, של היהדות. זהו בדיוק הדיון ממנה מנסה ברנר (וכנראה ששגיא בעקבותיו) להימנע...
בקצרה, למרות שמחשבתו של ברנר היא באמת מרתקת ופורייה, קשה לי לראות אותה כאופציה משמעותית עבור ההתמודדויות הרעיוניות מולן אנו עומדים היום.