"רוצים ילד אבל את לא יכולה להיכנס להיריון? אם פונדקאית יכולה לעזור לכם להביא ילד לעולם בכל זאת. החלטתם ללכת על זה אבל עכשיו אתם תוהים איך אפשר לסמוך על אישה לא מוכרת שתדאג לילדכם בזמן ההיריון ותמסור לכם אותו אחריו? מינה יולזרי ועדה אטיאס, מנהלות המרכז להורות באמצעות פונדקאות, מסבירות מה צריך לבדוק כשבוחרים אם פונדקאית"
(מתוך פורום "הריון ולידה" באתר "הפורטל לבריאות ויופי")


האם חשבתם פעם על מים? לא על אלה שאין בכנרת, או על אלה הנתזים מהממטרה, אלא על מים ארוזים בבקבוק. בדרך כלל כחלחל שמשווה להם מראה חיוני יותר. מאיפה הגיעו המים הללו, מי סחב את הכד הגדול במעלה המדרגות? והעיתון, איך הוא מגיע לקומה החמישית, ומונח ליד הדלת בדיוק בשש ועשרה?
"על הנוחות", ספרה החדש של העתונאית ארנה קזין שואל ותוהה על כל האנשים השקופים. אלה שהופכים את החיים לנוחים כל כך, עבור אלה שיכולים לשלם עבור הנוחות הזו.
התרבות שבה אנו חיים היא תרבות הנוחות, אומרת קזין. לא נוחות של הרחבת הדעת, אלא נוחות סתם. תרבות המכוונת את עצמה כך שבניה יוכלו לא להתאמץ. שלט רחוק לטלוויזיה, מזגן המכוון את הטמפרטורה בדיוק כפי שרצית. (טוב, לא בדיוק, תמיד טיפה קר מדי עם המזגן המעצבן הזה), ארוחות מוכנות, וגדודים של עובדים בעלי תודעת שירות לתפארה.
הספר "על הנוחות" הוא אוסף של קטעים, ארוכים יותר ופחות, העוסקים בהיבטים שונים של תרבות הנוחות הצרכנית.
קזין מקדישה כמה פרקים לאורך הספר לנושא המים המינרליים.היא תוהה על איכות המים של ה"אחרים" השותים מהברז מים שאיכותם הולכת ומידרדרת, על המעיין ממנו נבעו המים, ושואלת מה סוד קסמו של השד הלכוד בתוך הבקבוק. קזין מבקשת מאיתנו לחשוב על הפער בין גופו של זה השותה בנחת, לגופו של הגבר הנושא אותם על גבו, ומספרת לנו על הר הבקבוקים הנערם כתוצאה מכך.
אהבתי במיוחד את המסה המבריקה "בילבי בנעלי קרוקס", בה קזין מתעמתת עם שאלת הפמיניזם הליברלי בחברה צרכנית. מה טיבו של שחרור פמיניסטי שכל מהותו היא החופש לקנות עוד ועוד חפצים מיותרים, היא שואלת. עוד קטע שחיבבתי במיוחד הוא זה העוסק ב"איקאה". אותה חנות ענק השובה את לקוחותיה במבוך מתפתל ומספקת להם כל מה שהם רוצים כדי לעצב באופן ייחודי ומקורי את ביתם, יחד עם כל מאות האלפים המשתרכים בתור אחריהם. איקאה מייצרת מוצרים אחידים, קלים להרכבה שלהם אורך חיים מוגבל. בחופש הבחירה הצרכני הבלתי מוגבל שלה מגבילה איקאה, את טווח ההתנסויות החברתיות. היכן הוא הרפד, הצבע והנגר, שואלת קזין. כולם נעלמו ובמקומם, ממתינות בסוף המבוך קופאיות חייכניות בתלבושת אחידה. המוצרים מגיעים משום מקום, ולשם הם הולכים.

ספרה של ארנה קזין נראה נעים ונוח לקריאה תוך כדי רביצה בספה נוחה ולגימת מים מינרליים קרירים מהמעיין. הטענות בו אינן מורכבות יתר על המידה, ושפתו אינה מתלהמת. לא תמצאו בו פובליציסטיקה תוקפנית או תיאוריה פוסטמודרנית שוברת שיניים. אבל מתוך השקט הנינוח כביכול עולה קריאה נוקבת, טורדת מנוחה: ראו את המחיר שמשלמים אחרים תמורת תרבות הנוחות הזו, המובנת מאליה. תרבות המתאמצת ליצור הסחת דעת אינסופית מהאנשים המתחזקים אותה. מהי אותה "תודעת שירות" שכה נלהבים לשבח אותה? מנגנון המחייב עשרות אלפי עובדים ללבוש בגדים מגוחכים, לחייך עד ששפתיהם כואבות ולהיות נחמדים. נחמדות מעושה כזו, בנוסח הדקלום: "שרק יהיה לכם יום טוב". תודעת השירות היא הדרך בה נוצר המסך המפריד בין אדם לאדם. בין זה ה"נותן שירות" לאחר הקונה אותו בכספו. הציטוט המופיע בראש הטור אינו בדוי, לצערי. רחם להשכיר הרי הוא שירות, מוצר לקניה ככל הדברים שבעולם. הכל חוקי כמובן. אפילו נתנו להסדר החוקי שם מופלא "חוק הסכמים לנשיאת עוברים ". נשיאה, כמו בסל-קל או עגלה חדשה ונוצצת.
"על הנוחות" אינו הספר הראשון העוסק בנושא זה. הוא מצטרף אל ספרים כמו "האישה הגלובלית" של ברברה ארנרייך וארלי הוכצ'ילד, הטוען כי תושבי הארצות העניות מייצאים את אהבת האם לטובת הארצות העשירות יותר. או "כלכלה בגרוש" המספר מקרוב על חייהם של עובדים בשכר מינימום בארצות הברית.ויש עוד, אסופה מכובדת של ספרים המבקשים לבחון את יסודות התרבות, ולהציג מראה לא נוח בפני "מעמד הנהנים".
ומה בסופו של דבר? שואלת קזין. היא לא מנסה לקרוא למהפכה שתקים עולם חדש על חורבותיו של הקיים אלא ליצור תודעה. וכך בעקבותיה ובעקבות אחרים כמותה, אני כבר לא אוהב לנסוע לחופש בבית מלון. אמנם, האוכל בשפע, הסדינים נקיים והכל מצוחצח. אבל איך שהוא, למרות כמויות אבקת הכביסה ריח דק מן הדק עדיין נותר באוויר: ריח זיעתם של עשרות העובדים במלון, המתאמצים יום ולילה בשכר מינימום, עושים שבתותיהם חול, כדי שאני אוכל לא לעשות כלום.


ביקורת תהיה

בגיליון שבת פרשת "במדבר" התייחס אביה הכהן לטורי, שנכתב שבוע קודם לכן (בחוקותי) אודות ספרה של אורה רבקה וינגורט – "אור הלבנה – בינה נשית במעגלי העתים". אביה הכהן סבור כי ביקורתי היא "בבחינת 'טוענו בחיטים ועונה לו השעורים'". לדעתו, ספרה של וינגורט אינו ספר הגות "ולדעתי הכותבת אינה מתיימרת כלל וכלל להיות במקום הזה. כתיבתה היא כתיבה אישית המיועדת בעיקר לנשים ויש בה הרבה תובנות מקסימות ויפות."
הוא ממשיך וטוען כנגדי כי אני "מנסה למשוך אותה למגרש אחר של ווכחנות והוכחות, מגרש שאורה רבקה אינה מעוניינת לעמוד בו. השאלה האמיתית שיש לשאול בהקשר לזה היא, האם הכותבת מדברת מן הלב, והאם חשים הקוראים שהיא מדברת אליהם ומכניסה אותם אל עולמה שלה."
אמנם אני סבור שדעתי מייצגת במידה הוגנת את הספר בשלמותו, אך כמי שכותב ביקורת מדי שבוע על אחרים, ברור הוא שצפויה לי ביקורת שכנגד, ואי הסכמות, הן לתוכן הביקורת והן לסגנונה, ועלי לקבלה. עם זאת, אני מבקש להתייחס לסוגיות עקרוניות העולה מתוך דבריו של אביה הכהן.
לטעמי, מציג ספרה של וינגורט גישה מהותנית לנשיות, ולצורך דיוננו זה לא משנה האם אני צודק בפרשנותי זו, או לא, ומה ערכה של מהותנות, מאחר שהכהן מתייחס לעצם העלאת הטענה ושולל את הלגיטימיות שלה. לדבריו הכותבת כתבה "כתיבה אישית המיועדת לנשים", ואין מקום כלל לדון בהנחות היסוד ותפיסת העולם העולים מדבריה.
ואני שואל - מדוע? האם אמירתו שזו "כתיבה המיועדת לנשים", משמעותה כי אורה וינגורט כתבה "רק ספר נשים" ובתור שכזה היא לא ראויה להתייחסות לטענותיה ולמה שעולה מהן? האם רק הוגי דעות מוסמכים רשאים לפעול בעולם הרעיונות, ואחרות תסתפקנה ב"דברים היוצאים מהלב"?
למעשה, מתייחסות הטענות שהוא מעלה כלפי אותו מאמר לאותו ספר, לכל סוגית הביקורת, ולביקורת התרבות במיוחד. האם יש לראות את כל התוצרים התרבותיים, וספר בכללם, כיצירה העומדת בפני עצמה, מתוך כוונותיה היא, או שאפשר לגשת אליה בפרשנות חיצונית, המנסה לחלץ משמעויות שהכותב עצמו אולי לא התייחס אליהם. האם יש מקום לדון ביצירה בהקשר התרבותי והחברתי הרחב שלה?
מעשה הביקורת חייב להעשות מתוך ראיה חיצונית, אנליטית. אמנם, יזהר הכותב שלא יחטא, יוציא דברים מהקשרם וישעבד את הספר לטיעונים המזומנים לו מראש, אך אין להסתפק רק ב"כוונת המחבר" כפי שהוא עצמו ניסח אותה. שאם לא כן, ונתר לנו רק לכתוב סקירות קצרות על תוכנו של הספר, ותו לא.
לא במקרה נקרא טורי "ספר חברה תרבות", כי לשם כך נתכנסנו: לראות את מקומו של הספר בחברה, ובתרבות. שאלת ההקשר החברתי היא עניין חשוב לענות בו. כל יצירה תרבותית נטועה בזמן ובמקום, ויש לה הקשר ומסגרת תרבותית וחברתית. חשוב לדון מי הם נמעניה של אותה יצירה, מה הן הנחותיה הסמויות ומה אזור העיוורון שלה – המקום בו היא תופסת את המציאות כמובנת מאליה. כל זה ביצירה ספרותית. הדברים נדרשים שבעתיים בספר עיון מסוגו של "אור הלבנה" המבקש לשאת מסר לקוראותיו ולהנחותן דרך. מי שמבקש לשאת אמרותיו לרבים, צפוי להיות נדרש לדין וחשבון על מה שעולה מדבריו.

כך או כך - למחרת פרסום ביקורתי, עוד בטרם התקבלה תגובתו של אביה הכהן, קיבלתי מכתב בדואר האלקטרוני: "בהמשך לכתבה על ספרה של הגב' אורה-רבקה וינגורט "הביטי נא אל הירח". אודה לך, באם תוכל לשלוח לי פרטים אודות המחברת – טל'/כתובת/פקס
אני מעוניינת בדחיפות לרכוש את הספר".





gilad@seri-levi.com