אתר הצופה

כ' באב התש"ע / 31/07/2010

		''הפיליפינית של סבא וסבתא'' 21/07/2006

		"לעשות בלגן שאדם אחר יצטרך לטפל בו – הגרביים הזרוקים, משחת השיניים המותזת על המראה בחדר האמבטיה, הכלים המלוכלכים שהושארו אחרי ארוחה קלה בלילה – פרושו להשליט שררה באחת מצורותיה החרישיות והאינטימיות ביותר. יהירותו של אדם אחד, או אדישותו, או קוצר הזמן שלו, נעשים הסיבה המידית לעבודתו של אדם אחר"

חיותה דויטש

אופי העבודה – טיפול בצרכים אינטימיים, הופך את ההתעלמות מהמטפל לנוחה יותר. תפקיד המטפל או המטפלת הוא לצמצם את תחושת הבושה. המטופל הנכה לא יכול לאפשר לעצמו פרטיות, ולכן הוא משיג אותה בכך שהוא הופך בתודעתו את המטפל ללא קיים, לשקוף

------
פעם שוחחתי עם מישהו, והזכרתי בשיחתי את ה"פיליפינית של סבא וסבתא". אין לה שם? שאל בן שיחי. השתמשי בשמה ואל תגידי פיליפינית. למה? שאלתי. - כי פיליפיני אינו מקצוע, אלא ארץ מוצא. אל תערבבי בין השניים. אבל למה? תמהתי. כי לערבב בין השניים זו גזענות, אמר. תארי לך שמישהו יגיד – "היהודי של סבא וסבתא".
לקח לי זמן להסכים עמו. לצערנו היה לנו ניסיון לא מועט במטפלות פיליפיניות. הכבוד והחיבה שהמטפלות הללו זכו להם במשפחתנו, היו מקור לגאווה. כשהמטפלת של סבא שלי ישבה עמנו לשולחן השבת, עשינו כמיטב יכולתנו לתרגם עבורה את השיחה לאנגלית, אפילו את השיחה על פרשת השבוע תרגמנו לה, עד שלבסוף לא הייתה ברירה, וקנינו לה שי – תנ"ך מתורגם לאנגלית.
למרות זאת, ולאחר רגע או שניים של מחשבה, ידעתי שבן שיחי צודק. הערתו נוגעת בגרעינו המרכזי של הספר המטלטל ומעורר המחשבה המונח לפני. הספר מתבונן על מצבם של האנשים והנשים מהעולם השלישי שבאים לעבוד בארצות העולם השבע, ונוטשים לשם כך את ארצם ומשפחתם. איך אנו נוהגים בנשים ובגברים הללו? מה המחיר שהם משלמים? מה המחיר שאותו משלמים ילדיהן, הגדלים ללא אם או אב, או שניהם? המאמרים בספר מצליחים להצביע על נקודות שבדרך כלל לא מרבים לשים אליהן לב. התייחסות לא הוגנת, טוענים המאמרים כל אחד בדרכו, אין פרושה דווקא התעללות, או מניעת שכר הוגן אלא, למשל, התייחסות אל המטפל או המטפלת כאל אויר, בעודם נוכחים בחדר, התעלמות מהצורך שלהם לפרטיות, וכדומה. למרות שהשיחות והמצבים המתוארים בספר מתרחשים בארצות הברית, הרי שניתן למצוא קרבה רבה לנעשה בישראל.
גברת ועוזרת
סגנונות החיים בעולם הראשון מתאפשרים הודות להעברה גלובלית של שירותים הקשורים בתפקידיה המסורתיים של הרעיה – טיפול בילדים, טיפוח הבית, לנשים מהעולם השלישי. (מתוך ההקדמה).

"בשלושים השנים האחרונות, ככל שהלכו הארצות העשירות והתעשרו כן הלכו הארצות העניות והתרוששו – במושגים יחסיים ומוחלטים כאחד... לאזרחי הארצות העניות, גברים ונשים כאחד, יש אפוא סיבות טובות לחפש עבודה באזורים משגשגים יותר". כותבות העורכות בהקדמתן לספר. נקודת המוצא של הכתיבה היא קודם כל ביקורת על הגלובליזציה ועל הקפיטליזם הנאו ליברלי – דבר שברברה ארנרייך, אחת העורכות, היטיבה לעשות בספרה "כלכלה בגרוש" (יצא גם הוא בהוצאת בבל). ב"כלכלה בגרוש" מתארת ארנרייך את חייהן של נשים מעוטות יכולת, העובדות למחייתן בתנאים משפילים ומנוצלות באופן מחפיר על ידי התאגידים הגדולים העושים את רווחיהם על גבן השחוח. כדי לכתוב את הספר ההוא השאירה ארנרייך את כרטיס האשראי בבית, והתחזתה לאשה כזו – נטולת אמצעים, חסרת השכלה וללא גב ממוני, המשתכרת למחיתה בעבודות הכי פשוטות ומעוטות שכר שיש. היא מתעדת בו את הניסיון להתקיים בתקציב דל, עם מינימום מזון ושכר דירה, ומראה איך התאגידים וחברות כוח האדם מתעשרים על חשבון חייהן ובריאותן של הנשים הללו. הספר הכה גלים, בזמנו, כי הוא העמיד מראה אכזרית ונוקבת מול פניה של חברה עשירה ואדישה. באופן אישי היתה עבורי קריאתו כמכת פטיש על הראש. הספר הנוכחי של ארנרייך, עושה דבר דומה. גם בספר זה העוסק בעובדים מהעולם השלישי הביקורת היא, בראש ובראשונה, על החברה ועל הפמיניזם המערבי והעשיר עצמו:
"תהיה זו טעות לייחס את הגלובליזציה של עבודת נשים לסינרגיה פשוטה של צורכי נשים – אלה שבארצות העשירות הזקוקות לעזרה, ואלה שבארצות העניות הזקוקות למשרות. ראשית, תפיסה זו אינה מביאה בחשבון את העובדה שהממשלות בעולם הראשון לא השכילו למלא את הצרכים שנוצרו עם הצטרפות הנשים למעגל העבודה.... מדינת הרווחה המצטמקת נעשתה מין "אבא שלא משלם מזונות". שלא כמו יתר מדינות העולם המתועש, ארצות הברית אינה מציעה לאמהות עובדות טיפול ציבורי בילדים ואינה מבטיחה חופשות בשכר לצרכי משפחה או בריאות".
"שנית", נאמר בהקדמה, "בראיית הגלובליזציה של עבודות הבית כלא יותר מסידור בין נשים יש משום התעלמות גמורה מתפקידם של הגברים. מחקרים רבים מאד.. מעידים שכאשר החלו נשים אמריקאיות לעבוד בשכר, בני זוגן כמעט שלא הגדילו את תרומתם לעבודת הבית". (עמ' 17-18 )
הביקורת מופנית לא רק על המדינה, או על הגברים, אלא גם כלפי הנשים העשירות עצמן:
"הגלובליזציה של הטיפול בילדים ועבודת הבית מפגישה במידת מה בין הנשים השאפתניות והעצמאיות בעולמנו: אלה ממדינות עשירות, נשות המעמד הבינוני גבוה, שפניהן לקריירה, ואלה מכלכלה מתפוררת בעולם השלישי... הנאבקות לשפר את מצבן, אלא שהיא אינה מפגישה אותן באופן שהפמיניסטיות ... אהבו לצייר בדמיונן – כאחיות ובנות ברית הנאבקות להגשים מטרות משותפות. הן נפגשות כגברת ועוזרת, מעסיקה ועובדת, ותהום ענקית של הזדמנויות ויוקרה פעורה ביניהן". (עמ' 20).

אהבה כמשאב סחיר
למעשה עוסק רוב הספר בתהום הזו, ובהשפלה ובסבל האנושי שהיא גורמת. "בשנתיים הראשונות הרגשתי שאני משתגעת... הייתי תופסת את עצמי בוהה בכלום, וחושבת על הילד שלי" מעידה אחת העובדות הפיליפיניות בספר. עם כל סבלן של האמהות, סבלם של הילדים גדול יותר: על פי הערכה כשלושים אחוז – שמונה מליון – ילדים בפיליפינים גדלים בבתים שבהם לפחות אחד ההורים נסע לחו"ל. לגורל זה שותפים ילדים רבים באפריקה, הודו, סרי לנקה, אמריקה הלטינית וברית המועצות לשעבר (עמ' 33). את האהבה שאמורים היו הוריהם לתת להם, נותנים ההורים הללו, האמהות בעיקר – לילדי המעסיקים העשירים. "אני אוהבת את אנה יותר משאני אוהבת את הילדים שלי" אומרת מריה גוטירז. "זה מוזר, אני יודעת, אבל יש לי זמן להיות איתה. משלמים לי. אני בודדה כאן, אני עובדת עשר שעות ביום, עם יום חופש אחד, אני לא מכירה אף אחד בסביבה, אז הילדה הזאת נותנת לי מה שאני צריכה". הרעיון שלא כוח עבודה זול בלבד מייבא המערב העשיר מהארצות העניות, אלא גם משאבי אנוש יקרים כאהבה הוא רעיון מזעזע. "אפשר לדבר על אהבה כמשאב שהקצאתו לא הוגנת – היא נלקחת ממקום אחד ומוענקת במקום אחר" כותבת הוכשילד בפרק "אהבה וזהב". אמנת האו"ם קובעת כי ילדים צריכים לגדול בסביבה שיש בה הגנה ואהבה וכי אין להפרידם מהוריהם. מסתבר שהאמנה הזו לא מועילה לילדים בארצות העולם השלישי. המאמרים בספר, נכתב בהקדמה, עוזרים להוציא לאור את הנשים השקופות בעולם. אם ברצוננו למצוא פתרונות אקטיביסיטיים קודם עלינו לראות בנשים הללו בני אדם במלוא מובן המילה. לא רק קורבנות, אלא גם לוחמות החותרות לשפר את חייהן, לא רק עובדות, אלא גם רעיות ואמהות".

שקיפותו של המטפל
רוב רובם של העובדים הזרים בישראל העובדים בטיפול לא מטפלים בילדים, אלא בבעלי מוגבלויות פיזיות. מסיבה זו ימצאו הקוראים הישראלים הרבה מן המשותף בפרקי הספר המתארים את הטיפול בחולים ובקשישים. הנקודה שאליה מפנה הספר את תשומת לבנו בפרק "עמל בלתי נראה" היא שקיפותו המלאכותית, הנוחה למעסיק, של המטפל. לין מי ריבס, שכתבה את הפרק הזה, מתארת איך באה לראיין אדם מוגבל הנזקק למטפל ואיך המרואיין שלה סירב להכיר בפניה בקיומו ובנוכחותו של המטפל שלו. המטפל ועבודתו נעשים "לא נראים" קובעת ריבס. זאת בשל מספר גורמים. התרבות האמריקנית המוקירה עצמאות אישית ומחייבת הדחקה והעלמה של כוחות עזר המדגישים בעצם קיומם את העדר העצמאות. גם אופי העבודה – טיפול בצרכים אינטימיים, הופך את ההתעלמות מהמטפל לנוחה יותר. תפקיד המטפל או המטפלת הוא לצמצם את תחושת הבושה. המטופל הנכה לא יכול לאפשר לעצמו פרטיות, ולכן הוא משיג אותה בכך שהוא הופך בתודעתו את המטפל ללא קיים, לשקוף. השקיפות הזו מביאה תועלת למטופל, אבל יש בה פגיעה בכבוד האדם של המטפל עצמו. התחושה שמטפלים בטאו בשיחות עמה היא שלא מעריכים את עבודתם הקשה, למרות שהם עצמם משחקים היטב לפי הכללים, ורגילים להפוך עצמם ללא נראים, למי שנוכחותו מורגשת מעט ככל האפשר. "הפיכתך ללא נראה היא הצעד הראשון להפיכתך ללא אדם" קובעת הכותבת.
לסדר את הבלגן במקומנו
"כשחברות ויחידים כאלה ואחרים מציעים לסדר את ארונותיכם ומגירותיכם, ולחכות בביתכם לשרברב, למה שתרצו לשמור לכם דווקא את ניקוי בית השימוש"? שואלת ברברה ארנרייך בחדות אכזרית אופיינית. בפרק "עוזרת לפי הזמנה" דנה ארנרייך בעבודת הכפיים ובמשמעותה בתרבות המערבית. עבודה של אדם אחד כדי לנקות אחרי אדם אחר היא קיבוע של יחסי כוח משפילים, היא טוענת. אחת הדוגמאות החזקות למתן שרות כביטוי ליחסי כוח הוא בחברות מסורתיות שבהן צריכה הכלה לשרת את משפחת הבעל, ובמיוחד את חמותה וחמיה. כך שולטת החמות בכלה ובנעשה בבית הבן. בטיוואן הפכה העובדת הזרה לממלאת מקומה של הכלה הפוטרת אותה מחובותיה ועושה אותן במקומה. (בפרק "בין נשים" של פיי צ'יה לן, עמ' 218). ארנרייך לא מהססת לחלוק על ה"כוהנות הגדולות" - נציגות הדור הראשון של הפמיניזם, ולהצביע על היבטים לא מוסריים במשנתן. בטי פרידן, למשל, תקפה במאמריה את התרבות המסורתית-שמרנית ואת התפקיד שייעדה זו לאשה – להיות במטבח, לבשל ולכבס. פרידן זעמה על החברה המטילה על נשיה המשכילות עבודות שהן להגדרתה "עבודות שרתות שהן מתחת ליכולותיה של אישה בעלת אינטליגנציה ממוצעת". הגברים בספריה של פרידן פטורים לחלוטין מעבודות הבית. פרידן רואה בספרה בעין יפה שכירת נשים אחרות שיעשו את העבודה במקום הנשים האינטליגנטיות. פרידן טעתה, קובעת ארנרייך. עבודת הכפיים אינה משפילה משום שהיא עבודת כפיים, אלא משום שהיא נטועה בתוך יחסים משפילים ומשמשת בהכרח לביצורם של יחסים אלה. "לעשות בלגן שאדם אחר יצטרך לטפל בו – הגרביים הזרוקים, משחת השיניים המותזת על המראה בחדר האמבטיה, הכלים המלוכלכים שהושארו אחרי ארוחה קלה בלילה – פרושו להשליט שררה באחת מצורותיה החרישיות והאינטימיות ביותר. יהירותו של אדם אחד, או אדישותו, או קוצר הזמן שלו, נעשים הסיבה המידית לעבודתו של אדם אחר". (עמ' 115 )
ארנרייך רואה בתיאור הזה את הסיבה המרכזית לתפיסה הפמיניסטית הרואה בעבודות הבית עוד דרך שבה גברים מנצלים נשים. אישית, מעולם לא קראתי פסקה שניסחה טוב יותר את מה שנשים ואמהות בכל הזמנים ניסו להסביר לבני ביתן.
בכנס פמינסטי שהשתתפה בו ארנרייך, האשימה אחת הדוברות, אישה שחורה, את באות הכנס שהן שם, רק משום שיש להן בבית מנהלות משק בית שחורות, המטפלות בילדיהן שלהן בהיעדרן. היא טעתה, קובעת ארנרייך ומצביעה על מגמה הרווחת בדור החדש של הפמיניזם "נשות הגל השני" למעט בהעסקתן של עוזרות לעבודת בית. "בבית הממוצע היו כבר שני מבוגרים חסונים, גבר ואישה. וקיווינו שכעבור כמה תגרות פתיחה, הם ילמדו להתחלק בעבודות הבית במאור פנים". (עמ' 116).
אלא שרעיון יפה לחוד, ומציאות לחוד. והמציאות, שהשלכותיה החינוכיות והמוסריות ברורות, היא, שפחות ופחות אמריקאים יודעים לנקות וגם לסדר. "אני לא טובה בזה" הוא משפט שנשמע שוב ושוב. "מכיוון שרובנו לומדות לנקות מהורינו, בדרך כלל מאמנו, כל פיחות בכישורי הנקיון מועבר מדור לדור. ילדים בני מעמד הביניים הגדלים בכלכלת המשרתים של ראשית המאה ה-21 יהיו תלויים באחרים שינקו אחריהם" כותבת ארנרייך ומצטטת את שריל מנדלסון, מומחית לנקיון, שרואה בכך אבדן מטאפיזי שמשמעו שהאדם אינו ממורכז פיזית בסביבתו. "לאחר שניקיתי את חדריהם של לא מעט בני עשרה בעלי זכויות יתר בתקופה שעבדתי כעוזרת" ממשיכה ארנרייך, "נדמה לי שהבעיה קצת יותר דוחקת: שועי אמריקה מגדלים דור של צעירים, שבלי עזרה מתמדת פשוט ייקברו תחת הזבל שהם מיצרים". (עמ'131).
----
כל מי שמסתובב בערים הגדולות בימי ראשון מבחין בעובדים זרים המסתובבים בהם ביום חופשתם, בקבוצות או ביחידים. החברה הישראלית, כידוע, מפגרת אך במעט אחרי אחותה הגדולה, החברה האמריקאית. הבעיות והכשלים שמצביע עליהם הספר מטרידים ומעוררי מחשבה, ואמורים להטריד גם אותנו. בספר פרקים אחדים שלא התייחסתי אליהם, העוסקים בעוד ועוד היבטים של העסקת עובדים ועובדות בני העולם השלישי. הפרקים האחרונים בספר עוסקים בתופעת שפחות המין. נדמה שבאופן שבו הספר ערוך, מבקשות עורכותיו להראות שלמרות שאי אפשר להשוות בין מטפלת לשפחת מין, הפער בין מי שזמנה ולבה הם ברשות המעסיק, למי שגופה נסחר, לא כה גדול. ישראל, יש לזכור, תופסת מקום של קלון ברשימת המדינות שבהם מתבצע סחר בנשים.
בעיית העובדים הזרים נידונה בארץ מהיבטים רבים, בדרך כלל, נקודת המוצא לדיון הם צרכיה של החברה הישראלית-יהודית, והמחיר שהיא משלמת על התפשטות התופעה הזו. עד שקראתי את הספר הזה לא פגשתי בדיון מוסרי אמיתי הלוקח בחשבון את הנזק הנגרם לעובדים עצמם, ואת הנזק המוסרי הנגרם לנו, כתוצאה מכך. וזהו, בעיני, פן יהודי לא פחות חשוב.

האישה הגלובלית, ברברה ארנרייך וארלי ראסל הוכשילד – עורכות, הוצאת בבל

	הוספת תגובה
	גירסא להדפסה
	שלח לחבר

כ' באב התש"ע

31/07/2010

זמני כניסת ויציאת השבת:

כניסה: 18:00
יציאה: 19:16
ר"ת: 19:52

ירושלים | ת"א | חיפה | ב"ש


	עמדות

		האקסיומה שנשברה פרשנות / אמנון לורד

		שקיעתו של הבנגוריוניזם אורי מילשטיין

		המנצח הגדול - פרץ אשר כהן

		פגיעה חמורה בצה''ל פרשנות / חיים אסא

		עדיף ברווז צולע נדב העצני

מזג אוויר מידע יהודי ONLINE שו"ת אינדקס אתרים

צור קשר

אודות

פרסום