יש דמויות שהתארים הרבניים הרגילים אינם מתחילים אפילו לבטא את גדלותן. עדיף לאזכר אותן בשמן בלבד, עם הקדמת "הרב" או "ר'".
בקרב היהדות הדתית בצפון אמריקה, במשך ארבעים שנה ויותר, רק אחד כונה בפי כל "הרב" סתם, מו"ר הגאון ר' יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל. ובאמת, קצרה היריעה מלתאר את עוצמת גאונותו ומקוריותו בתורה ובמחשבה, את פועלו הכביר בחינוך ובמילי דרבים ואת השפעתו המתמשכת על הציבור.
אולם כאן בארץ ישראל, התמונה היא אחרת. מאז שנות השלושים, "הרב" היה הראי"ה קוק זצ"ל. כתביו ההגותיים הפכו לנכסי צאן ברזל, ודרכו מתווה את מסלול חייה של הציונות הדתית.1 אשר לגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל, למעט תלמידיו שעלו ארצה, ותלמידי החתנא דבי נשיאה, הרב אהרון ליכטנשטיין שליט"א, את דרכו של הרב בהלכה לא הכירו ואת משנתו בהגות כמעט ולא ידעו (למעט כתביו בציונות ו-'על התשובה). עבורי, כמו עבור רבים מחבריי שזכו להתאבק בעפר רגליו, המצב הזה היה קשה מאד. הרב עומד במרכז תודעתנו הדתית, הלמדנית והתרבותית. המלים 'הרב אומר' שגורות על פינו תמיד. אולם, כשדיברנו עם חברים ועמיתים, רבנים ואנשי ציבור בארץ השאלה תמיד הייתה: רב, איזה רב?
בשנים האחרונות התחילה משנת הרב סולובייצ'יק למשוך תשומת לב הולכת וגוברת בארץ. בחייו, בהתאם למסורת בית בריסק, נמנע הרב מלפרסם את כתביו (להוציא מספר כתבים מצוצמם). אולם בשנים שלאחר פטירתו, התחילו כתביו בלמדנות ובפילוסופיה להופיע בשפע יחסי. אין ספק שעצם פרסום כתביו מהווה גורם חשוב להתגברות השפעתו. אולם אין בכך די כדי להסביר את העניין המוגבר במשנתו של הרב בציבור הישראלי. רעיונות מכים שרשים רק בקרקע המוכנה לקולטם. אכן, אפשר להבחין בכמה מגמות נוספות הקשורות להתפתחות זו.
משיכה לרוחני
בחורף תש"ך, פרסם הרב מאמר תחת הכותרת 'על אהבת התורה וגאולת נפש הדור,'2 בה הוא שיתף את הקוראים בהגיגיו בשאלת עתידה של היהדות האורתודוקסית בארה"ב. את רוב תשומת לבו הקדיש לבעיה אחת: הצורך לפתח את המימד הרוחני של ההווי הדתי, כדי להשלים את המימד ההלכתי-למדני. את טיעונו המרכזי הוא סיכם כבר בתחילת המאמר:
"נגעתי שלא במתכוון בבעיה חינוכית פילוסופית חמורה המטרידה את מוחי זה עידן ועידנים. אמרתי, כי לצעירים החרדים3 נתגלתה התורה בצורות מחשבה למדנית, בהכרה שכלית ובהיגיון צונן. אולם, לא זכו לגילויה בהרגשה ה'חושית' החיה, המרעידה והמרנינה לבבות4...ההלכה עצמה, שתחילתה התאמצות שכלית טהורה של גדול הדעת, סופה טעם וראיה, מראות א-לקים, יש בחוויה זו משום נובלות רוח הקודש, הכתוב עומד ומצווח: 'טעמו וראו כי טוב ה''. התכלית העליונה היא הרגשת ה' המוחשית".5
לטיפוח המימד הרוחני-החווייתי שביהדות, במסגרת שמירת מצוות קפדנית, הקדיש הרב הרבה כוחות גוף ונפש רבים במהלך עשרים וחמש השנים שלאחר פרסום המאמר הזה. העיסוק בשילובה של רוחניות בקיום ההלכה תפס את חלק הארי של שיעוריו מחוץ לכותלי בית המדרש. אפילו בשיעורים לתלמידיו בישיבה, אותם הקדיש להוויות דאביי ורבא כמיטב המסורת הליטאית, הקפיד הרב (במיוחד לקראת החגים) להתעסק במימד זה. כתביו שהתפרסמו לאחרונה מאשרים את הקביעה הזאת.6
בימינו, מתגלה בציבור הדתי משיכה אדירה לרוחני. צמא הוא לדעת לא רק את 'המעשה אשר יעשון', מחפש הוא גם את ה'דרך ילכו בה,' את הדרך הרגשית לחיים המלאים מצוות כרימון. הוא רוצה, כדברי הרב, בהרגשה החושית החיה, המרעידה והמרנינה לבבות. בישיבות ההסדר, המדרשות והמכינות, לומדים לצד "קצות החושן" ו"חידושי רבינו חיים הלוי," גם "שפת אמת", "מי שילוח", "אש קודש", "כוזרי", וספרי מוסר קלאסיים, בנוסף לכתבי הראי"ה. בחנויות הספרים מוכרים יותר ספרים בנושא רוחניות מאשר אי פעם. עבור רבים, מרווה הגותו של הרב סולובייצ'יק, המשלבת ישירות בין הלכה לאגדה ובין מעשה לרגש, את צימאונם הרוחני.
חלופה ציונית דתית
נראה כי ניתן לציין מספר סיבות לנהירה העכשווית אחר מורשת הרב:
ראשית, כפי שהראה מו"ר, חתן רבינו, הרב פרופ' יצחק טברסקי ז"ל, היהדות ההלכתית נעה תמיד בין הדגשת המעשה לבין האדרת החוויה הרוחנית. שני המרכיבים תמיד קיימים, ואי אפשר לזה בלא זה. אולם בתקופות מסוימות, נתפסים המעשה ולימוד התלמוד כבעלי חשיבות עליונה, כמו בתקופת בעלי התוספות או אצל תלמידי הגר"א. בתקופות אחרות, כמו אצל חסידי אשכנז או חסידי הבעש"ט, קיים צורך להדגיש יותר את הלימוד לטיפוח הרוחניות. נראה שאנחנו נמצאים בתקופה מהסוג השני.
הסיבה השנייה למגמה המדוברת תלוייה בכך שעד הלום, הדתיות המכונה 'דתית-לאומית', לבשה אופי קבוצתי יותר מאשר אינדיווידואלי. קו אופי זה היה קשור בקשר של קיימא, בכל נימי הנפש, לארץ ישראל, קדושתה, בניינה וגאולתה. היום התמונה נראית אחרת. מסיבות רבות ומורכבות, רבים מחפשים דווקא את החוויה הרוחנית האישית, את דרכם האינטימית והמיוחדת לקב"ה. דומה כי משנתו של הרב, המדגישה את טיפוח המיוחד והאינטימי שביחס האדם לקונו, ממלאת צורך זה.7
זאת ועוד. אין זה סוד שהציונות הדתית נמצאת במשבר רוחני עמוק. אירועי ארבע עשרה השנים האחרונות, ובמיוחד השנתיים האחרונות, הביאו רבים וטובים לתהות על משמעות המדינה מבחינה דתית. חלק ניכר מהמשבר תלוי בתקוות העצומות שתלו במדינה, כאילו הקמתה מבשרת תהליך גאולתי בלתי הפיך. אכן, וודאי שחסדי הקב"ה לא תמו ויהי רצון שישלח לנו גואל צדק במהרה בימינו. אולם רבים הם התוהים, כפי שהעירו חז"ל (ברכות דף י' ע"א): בהדי כבשי דרחמנא למה לי? האין בכל זאת דרך לייחס למדינה משמעות דתית שאיננה תלויה בדבר? אותו ציבור המחפש חלופה ציונית דתית אוטנטית, מתחיל למצוא אותה בכתבי הרב. במאמר הנ"ל, סיכם הרב את עיקרי השקפתו הציונית:
"אני מבדיל תמיד בין ממשלת ישראל ובין מדינת ישראל. המדינה היא קניין העם כולו, שניתן לו מאת הקב"ה בחסדיו המרובים. ישנה זהות גמורה בין הארץ בקדושתה, עם המדינה...ממשלה הולכת וממשלה באה, מפלגה עולה ומפלגה יורדת. והמדינה, אנו תפילה לא-להי מרום, תעמוד לעד"8.
לשאת משימה כפולה
למשיכה לתורת הרב יש סיבה נוספת. כיום, יותר מאי פעם, גברים ונשים שומרי מצוות נקלטים ועוסקים בכל המקצועות. מדובר בציבור שחונך במיטב המוסדות התורניים. אולם דווקא את האוכלוסייה הזאת פוקד גל של משברים, דתיות לייט, ו-הורדת כיפה. יהיו מקורות התופעה אשר יהיו, על עובדה אחת קשה לחלוק. צרות האופקים התרבותית-ההשכלתית המאפיינת רבים ממוסדותינו, והנתמכת על ידי רבים מדי ממנהיגי המגזר, מונעת מבנינו ומבנותינו את הכלים התרבותיים להתמודד עם אתגרי המודרנה והפוסט-מודרניזם. הם אינם מסוגלים להסביר לעצמם (קל וחומר לאחרים) בצורה מכובדת ואינטליגנטית את משמעות התורה ומצוותיה. הרב הניח כמושכל ראשון שאת מיטב תרבות האדם, המדעית וההומניסטית, ניתן וחובה לגייס לשם הבנת התורה וההתעמקות בה.9 אכן, אמיתת התורה הייתה עבורו אקסיומתית, בלתי מעורערת. האדם חייב ראשית כל, לקבל על עצמו עול מלכות שמים ולהודות במגבלות תבונתו והשגתו האינטלקטואלית. אולם כניעה זו דווקא משחררת את האדם ומאפשרת לו לכבוש את עולמות הידע וליצור עולמות רוחניים. הרב דרש מלומד התורה שירכוש לעצמו כלים אלה כדי להעשיר את תורתו, להגן עליה ולהסבירה.
את השקפתו בנושא זה, ניסח הרב בדברים שהשמיע בפני הורי תלמידי ישיבת רמב"ם בבוסטון, אותה ייסד וטיפח כל חייו, לצד אשתו ד"ר טוניא סולובייצ'יק ע"ה10:
"במה מאמינים אנחנו, כאן בישיבת רמב"ם? אנו מאמינים שהילד היהודי מסוגל לשאת משימה כפולה, אוניברסאלית-חילונית ופרטיקולארית-יהודית. אנו מאמינים...שהילד מסוגל ללמוד ולהבין שתי מערכות של ידע ולהצטיין בשתיהן. יש אנשים המכחישים את זה. הילד היהודי, הם אומרים, חייב לבחור בין אוריינות יהודית ואוריינות אנושית. אוריינות בשתיהן היא בגדר האבסורד. אנו דוחים פילוסופית אבדון זו...אנו גם מאמינים שהילד היהודי מסוגל לרכוש שליטה גם בידע מדעי וגם בידע תנ"כי-תלמודי; לא רק מבחינה חינוכית-טכנית אלא מנקודת ראות ערכית. במלים אחרות, אין הכרח שמיומנות מדעית-חילונית תערער את מחויבותו של הילד לערכי התורה ולמצוות….
אנו גם מאמינים שליהדות יש מסר גדול לאדם המודרני התועה, שאיבד את דרכו במבוך ניצחונותיו הטכנולוגיים והישגיו המדעיים. אנו מאמינים שהיהודי המודרני, המצליח והמתוחכם, הציני והסקפטי, הוא צמא לאלוקים, ביודעין או שלא ביודעין".
בשנים האחרונות, כונה הרב סולובייצ'יק 'הרמב"ם של דורנו.' נדמה לי שקביעה זאת לא הייתה מוצאת חן בעיניו. אולם, אין ספק שרבים ימצאו בו את מורה נבוכי דורנו. ואידך פירושא, זיל גמור.
נר זיכרון למו"ר האהוב, רבן של ישראל, מרן הגרי"ד הלוי סולובייצ'יק זצ"ל
הערות:
אורתודוקסיה מודרנית אמיתית לא התפתחה כאן בארץ, והיהדות עדיין משלמת מחיר כבד מאד בגין כך.
2 הדואר, שנה מ' (תש"ך),עמ' 523-519. המסה פורסמה שוב (במלואה) ב-בסוד היחיד והיחד, ירושלים תשל"ב, עמ' 432-403.
3 הרב השתמש כאן במילה 'חרדית' כתרגום למילה האנגלית 'אורתודוקסית.'
4 עמ' 408-407 במהדורת פלאי.
5 עמ' 417.
6 ראה דיוניו בהלכות אבלות ב-'מן הסערה,' עמ' 52 - 64.
7 אמנם, יש לתודעה הלאומית החשיבות העצומה של במשנת הרב. ראה י' בלידשטיין, 'עם ישראל בהגותו של הרב יוסף דב סולובייצ’יק,' אמונה בזמנים משתנים, ע' א. שגיא, ירושלים תשנ"ז , עמ' 174-149.
8 'על אהבת התורה,' עמ' 425-424.
9 לגישה רוויזיוניסטית, לפיה מעורבותו של הרב ב-'לימודי חול' הייתה אפולוגטית ו/או שמורה 'לו ולדומין לו' ו/או שכפר בחיוניותה לעת זקנתו אין כל שחר. ראה הספדו של הרב טברסקי ‘The Rov,’ Tradition, 30(1996), 13-44.
10 הדברים מופיעים בחוברת שהוציאה ישיבת רמב"ם בתשרי תשנ"ד. התרגום לעברית הוא שלי.
הרב ד"ר יוסף (ג'פרי) וולף הוא מרצה בכיר במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן. הוא למד כעשר שנים אצל הרב סולובייצ'יק והוסמך לרבנות על ידו.
|