אתר הצופה

כ' באב התש"ע / 31/07/2010

ראשי > מדורים > תרבות

פרופיל: רוביק רוזנטל
04/11/2007

רוביק רוזנטל נולד בשנת תש"ו (1945 למניינם) וגדל בתל אביב. למד בבית החינוך בצפון ע"ש א"ד גורדון ובתיכון חדש.
שירת בנח"ל. סיים תואר ראשון בלשון ובפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. ערך את עלון קיבוץ נחשון ובעקבות זאת התמנה לעורך השבועון של הקיבוץ הארצי. היה מזכיר קיבוץ נחשון. היה עורך מוסף "על המשמר" וסגן עורך העיתון. ערך את מדור הדעות בעיתון "חדשות", עבד ב"הארץ" וב"דבר ראשון". ערך את כתבי העת "סטטוס" ו"פוליטיקה" והיום עורך את כתב העת של הסתדרות המורים "פנים". מרכז הסדנאות לעיתונות בחוג לסוציולוגיה ומדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה. ערך במשך חמש שנים את מדור הדעות של מעריב, וכותב זה עשר שנים את הטור "הזירה הלשונית" במעריב. חתן פרס סוקולוב לעיתונות לשנת תשס"ד.
פרסם 11 ספרים, ביניהם: "רחוב הפרחים "22, "משפחת הבופור", "צעקה שקטה", "האם השכול מת? ", "חדוות הלשון", "הזירה הלשונית", "מילון הסלנג המקיף", "הלקסיקון של החיים" ועוד. מקיים בלוג באתר הוצאת כתר ובו שאלות ותשובות בתחום השפה העברית, מאמרים שונים וקטעים מתחלפים.
נשוי ואב לחמישה, מתגורר בתל אביב.

בוחר: לימודי לשון באוניברסיטה היו בחירה טבעית שבאה מתוך תשוקה ואהבה נכזבת. האהבה הנכזבת מקורה בלימודי הלשון בתיכון, שם עשו כל מה שאפשר להרוס את השפה ולייבש אותה במדבר הנוסחאות. באוניברסיטה גיליתי שהתאהבתי בעלמה הנכונה.

מתקן: איני מתקן אנשים ששוגים בדיבורם, אם כי לפעמים נפלט תיקון בלי כוונה. זו נראית לי דרך מתנשאת שאינה גורמת לאנשים להתחיל לדבר "נכון" אלא פשוט לשתוק. עם זאת אומרים לי שוב ושוב, "אני מפחד לדבר על ידך". יש להוסיף לכך שלצד שגיאות ברורות המעידות על בורות יש הרבה שגיאות מדומות, וכאן נציגי התקן הלשוני עלֵי אדמות גורמים נזק ממשי.

כואב: איני שותף לפאניקה על אודות היעלמות העברית. השפה מתפתחת כל הזמן ומתעשרת, יש יצירה ספרותית ותקשורתית והתעניינות רבה בשפה. הסלנג והלועזית אינן בגדר בעיה אמתית, אלא להפך. תמיד ידענו לקחת מילים וביטויים מתרבויות שונות ולהטמיע אצלנו. אני אוהב את המבטא הגרוני אבל זו עמדה רומנטית. הבעיות שראוי לטפל בהן הן היעלמות ניואנסים בעיקר בשפת התקשורת ובדיבור היומיומי, ונסיגה הדרגתית אבל ברורה של ההד התרבותי של השפה, הן הד המקורות היהודיים, והן הד תרבויות אירופה וערב. חשוב מאוד לטפל בכושר הרטורי של הישראלי, נושא שהוזנח באופן פושע מזה כמה דורות.

מנקד: אני אוהב לנקד, אהבה הנראית ביזארית, אך עבורי היא מפתח למכלול שלם של תופעות בשפה. באופן פרדוכסלי היא מאפשרת לי "להימלט" דווקא מהתחום האהוב עליי ושאני מזוהה אתו והוא שפת הדיבור. איני חושב שהישראלי ה"ממוצע" צריך לדעת לנקד, זו אמנות למומחים. אני תומך בהכנסת ניקוד חלקי להקלת הקריאה במסגרת טקסט הכתוב על פי כללי הכתיב חסר הניקוד, וכך אני נוהג במילונים שלי.

כותב: אני שוקד על פרויקט רחב יריעה בתחום הלשון שאיני יכול עדיין לפרט את תוכנו, אך הוא מטפל בשפה על כל משלביה ולא בשפת הדיבור לבדה, כמו שני המילונים האחרונים שלי. הוא יֵצא לאור בעוד כשנתיים וחצי. כמו כן אני כותב ספר מוזמן לשנת המאה של תל אביב.

מנפץ: לאחר צאת מילון הסלנג לא נתקלתי בעמדה הרואה בסלנג שפה "לא ראויה", וזו עמדה ששייכת לעשורים קודמים. נכון יהיה לומר שיש כלפי הסלנג עמדת דו-ערכית מובנית: אוהבים אותו ומתביישים בו. בכל מקרה, לסלנג יש אצלנו ובכלל בתרבויות שיש בהן תרבות כתיבה מפותחת ושפה נורמטיבית עשירה תפקידים מוגדרים וחשובים. הסלנג נועד לשבור מחיצות, לשעשע, להיות חלק מזהות קבוצתית, לברוח מהפורמליות והתובענות של מוסדות החברה והשפה. הוא גם מאפשר לנו לעסוק בתחומי טאבו בלי להתנצל.

נשאל: השאלה הנפוצה ביותר ששואלים אותי היא למה לשנייה – בזמן – קוראים שנייה? התשובה על רגל אחת היא שזהו תרגום שאילה משפות אירופה שלקחו מהלטינית את אותה כפילות: "החלוקה השנייה של הזמן", שהיא החלוקה לשניות.

מגדיר: אני חילוני בכל רמ"ח ושס"ה, עם עמדה מנומקת אך ספקנית ברוח החילוניות, וביקורת רחבה על העמדה הדתית בכלל והדתית-יהודית בפרט.

מאמין: אני אתאיסט, אך מודע בהשקפת עולמי לכך שיש דברים הנסתרים מאתנו, ומבין את מקורה של הרליגיוזיות. הביקורת שלי היא על הניסיון לעצב כוח עליון על פי הידע האנושי המוגבל, להאמין בקיומו, לייחס לו תכונות שונות שאינן אלא העצמה של תכונות אנוש, ולאחר מכן לסגוד לו. הדת המדברת אליי יותר מכול היא הבודהיזם כי היא הקרובה ביותר לצורה המזוקקת של הרליגיוזיות, אך בהחלט איני בודהיסט.

מרותק: גלגולי מטבעות לשון לאורך הדורות ובין תרבויות.

מפוחד: אני פוחד שיקרה משהו למישהו מבניי. הביוגרפיה שלי היא סימפוניית פרֵדה מאנשים קרובים שהלכו ממני בגיל צעיר, תחילה אבי ואחר כך אחי היחיד. איני מאמין בדפוסי גורל מוכתבים מראש, אבל הפחד קיים.

בעד: השלום. השלום בעיני הוא ערך עליון, והמלחמה היא הרוע המוחלט. בעולם אידאלי הייתי פציפיסט, אבל אני לא. עם זאת, אנשים המשלימים עם מצב מלחמה תמידי ואינם עושים כל שביכולתם לסיים אותו מכעיסים אותי מאוד.

נגד: תרבות הטוקבקים הישראלית. יש הרבה עניין וחשיבות לתגובות קוראים אפילו בעילום שם, אבל על התחום השתלטו גורמים אלימים ההופכים את המקום לבלתי נסבל ומשפיעים השפעה רעה וארוכת טווח על תרבות השיח הישראלית.

מאזין: למוזיקה קלסית, אבל ממש קלסית, שירים עבריים ומוזיקת נוסטלגיה נוסח "רגעים של קסם" ו"שאלה של טעם".

צופה: במשחקי כדורגל משובחים, בסדרות מתח, בלונדון וקירשנבאום. בחדשות כמעט שלא.

גולש: ל-ynet לחדשות, לגוגל ולמילוני אינטרנט ולאתרי לשון לצורכי עבודה.

קורא: האחרון הוא "על החיים ועל המוות", שאני ממליץ עליו, וממליץ בחום רב על זה שקראתי לפניו, "לפני המקום" של חיים באר. באר הולך ומשתבח עם השנים.

מבלה: לא הרבה. העבודה מענגת אותי ואני מחשיב אותה כבילוי. מקפיד על שלאפשטונדה כל יום.

אוהב: מאכלים שאני מבשל בעצמי, וזוכים גם לאהבת המשפחה המורחבת. מובילים פסטה פסטו, ממולאים ועוף בקדירה. וחומוס כמובן, אבל במסעדות הנכונות.

שונא: רשעות המתחברת לכוח.

צוחק: עוזי וייל, מ"השער האחורי" ועד "הרצועה"; חידון התנ"ך – לול; שייקה אופיר; וודי אלן; ג'והן קליז; דרויאנוב.

בוכה: מעט מאוד. אני בא מתרבות שאינה מעודדת גילוי רגשות.

כועס: על מנהיגים היוצאים למלחמות מיותרות, או אינם עושים הכול כדי למנוע אותן.

פותח: את שלושים השנים הבאות של חיי. אין לי כוונות ללכת לשום מקום, ובוודאי לא לפנסיה.

סוגר: את פרק הקיבוץ בחיי, כמעט עשרים שנה אחרי שעזבתי אותו.

מופתע: מההתמכרות שלנו לכל עניין אמריקאי. אני מופתע מפני שהחברה הישראלית היא הניגוד הגמור של האמריקניות הפורמליסטית והאינדיווידואליסטית. אנחנו ים תיכוניים, כמו היוונים והספרדים והאיטלקים והטורקים, ושבטיים כמו שהיהודים היו תמיד. אישית אני תמיד מופתע מכך שאני זוכר כמעט כל מה שלמדתי בלימודי הלשון באוניברסיטה לפני למעלה משלושים שנה.

מרחם: על אנשים המגלים בגיל שלי שלא עשו בחייהם שום דבר בעל משמעות.

זוכר: הטיול הראשון בגדה המערבית, ובעיקר הדרך היורדת מירושלים ליריחו, בשבוע הראשון לאחר מלחמת ששת הימים.

מתגעגע: לנסיעה של חמש שעות באוטובוס לקיבוץ בגליל לביקור משפחה מדי שנה עם עצירות בחדרה, עפולה, טבריה וקריית שמונה; לחלבה מצופה שוקולד ואורז עם רוטב חמצמץ, לפרקי חזנות מדירת השכנים בשבת בצהריים.

מביא: הבשורה שאני מביא עמי היא שלמזלי נכנסתי לחלל כמעט ריק של עיסוק בשפה הישראלית החיה במגוון אמצעי תקשורת, וככל הנראה הצלחתי להגיע ללבם ולמוחם של ישראלים רבים האוהבים את השפה ואין להם כתובת. דרך העיסוק שבחרתי בשפה והספרים שכתבתי ואכתוב בתחום מעניקים לי תחושה שאני משאיר חותם ייחודי בתרבות הישראלית, ואני יודע שהייתי כחוט השערה מכך שכל זה לא יתרחש.

מייחל: לסוף הסכסוך.

לוקח: מטוס פרטי עם טייס צמוד, או יאכטה עם הרבה דלק, או אקדח. לא נועדתי לחיי בדידות.

מעריץ: בהיסטוריה החדשה: נלסון מנדלה. בתחום הלשון: אברהם אבן שושן. ביהדות: את מחברי המקרא. בשירה העברית: אמיר גלבע. בזמר העברי: מאיר אריאל. בפוליטיקה הישראלית: עדיין מחכה.

thexfiles@013.net.il

	הוספת תגובה
	גירסא להדפסה
	שלח לחבר

כ' באב התש"ע

31/07/2010

זמני כניסת ויציאת השבת:

כניסה: 18:00
יציאה: 19:16
ר"ת: 19:52

ירושלים | ת"א | חיפה | ב"ש


	עמדות

		האקסיומה שנשברה פרשנות / אמנון לורד

		שקיעתו של הבנגוריוניזם אורי מילשטיין

		המנצח הגדול - פרץ אשר כהן

		פגיעה חמורה בצה''ל פרשנות / חיים אסא

		עדיף ברווז צולע נדב העצני

מזג אוויר מידע יהודי ONLINE שו"ת אינדקס אתרים

צור קשר

אודות

פרסום